כפוית טובה

כולם אומרים לה שהיא בסדר גמור. כולם אומרים לה שהיא נורמלית לגמרי, שכך מתנהגת מתבגרת רגילה. כולם אומרים שהיא צריכה לראות בעצמה נס, דבר מופלא, מדהים. הם אפילו לא מזכירים את העובדה שהם לא היו אף פעם כמותה, ולעולם לא יהיו. עד כמה שהיא מתפתה להאמין לבולשיט שהם אומרים, היא יודעת שהם לא יודעים על מה הם מדברים. היא יודעת, וזה לא דומה אפילו לסיוטים הכי גרועים שלהם.

מה היא יכולה כבר לעשות כשכולם טועים? 

היא יודעת שהיא מפלצת, מעוותת, אפילו יחסית לערפדה. היא לא בת-אדם מלאה, למרות שהיא הייתה רוצה להיות, ולא ערפדה מלאה. היא סוג של מצב ביניים מזעזע, לפחות לדעתה. זה לא שהייתה לה בחירה בנושא, ככה היא נולדה, והיא שונאת אותם על זה שהם גרמו לה להיות יצור מפלצתי שכזה.  היא יודעת שהיא לא מי שהם חושבים שהיא. משפחתה הערפדית רואה אותה עדיין כרנסמיי קאלן התמימה והמתוקה, ילדה קטנה ויפה שאוהבת את העולם ולא תחלום אפילו לחשוב שהיא לא מושלמת. למען האמת רנסמיי הייתה כזו רק בשנה הראשונה לחייה, והרושם התקבע. מאז היא פשוט מתכנסת בתוך עצמה, שתקנית ומסוגרת. היא שומעת את תלמידי שיכבתה מתלחשים על הפריקית של הקאלנים, ומריחה את ריח הדם עולה מהם.

מה היא יכולה לעשות כשהיא משתוקקת לדמם של בני מינה? 

רק עם ג'ייקוב היא יכולה לנשום, כי היא הרגילה אותו לרעיון שאסור לו להשגיח עליה כי זה רעיון שוביניסטי ומעצבן, והיא בכל מקרה תעשה מה שהיא רוצה. לפעמים היא וג'ייקוב נוסעים לצוק של לה-פוש וצורחים על העולם.  זה די נחמד. כולם חזרו לפורקס שנה שעברה, לאחר שרוב מי שהכירו אותם בנעוריהם כבר שכחו את האנשים המוזרים שגרו שם כשהם היו בתיכון, והוריהם נפטרו או אושפזו בבית אבות. צ'רלי בעצמו אושפז בבית אבות, ואבא של ג'ייקוב, בילי, מת לפני שנתיים. היא זוכרת שג'ייקוב בכה אז. רק עכשיו הרגישו הערפדים שבטוח לחזור לפורקס, והזאבים סיכמו עם סו הקשישה שהם יגורו אצלה בתור הנכדים של אחותה הצעירה, שלא נותר להם איש מלבדה בעולם. ליאה רטנה שהיה מספיק לה אח אחד. רנסמיי מרגישה לכודה בעיירה הזו, נחנקת תחת השמיים שנראים נמוכים מתמיד. היא מרגישה שהיא משתגעת לאיטה, שהטירוף אוכל אותה מבפנים החוצה, כמו חיה טורפת ששוכנת בקירבה.

מה היא יכולה לעשות כשהיא לא בטוחה אם היא שפויה? 

היא מגלגלת עיניים נוכח כל המחשבות האלו, שנשמעות כמו הירהורים פילוסופיים יותר מכל דבר אחר. למען האמת המטרה שלה פשוטה למדי. היא משפילה מבט אל המים הגועשים מתחת לצוק, ומתחילה להוריד את המעיל.  עכשיו היא נראית יותר ערפדית יותר משאר בני משפחתה, שיער האש שלה מתנופף ברוח, לא מוטרדת מהסופה שמתחוללת, ולבושה שחורים, כמו היא הולכת להלוויה של עצמה. היא פרצה בצחוק פרוע שהידהד מכל עץ ואבן. זה הרגע שבו היא אמורה להגיד שהיא מצטערת, אבל היא לא מפסיקה לחייך. היא לא מצטערת על כלום, היא אפילו לא השאירה מכתב אחרון.

היא קופצת בתנועה חלקה כל כך שהיה אפשר לחשוב לרגע שהיא תתחיל לעוף.

היא לא תגיע לאדמה.

המשך יבוא...