מכתבים למתים

לפרופסור היקר

אני יודע שהמכתב הזה לא יגיע אלייך, אבל אני כותב אותו בכל זאת כי אולי רק אולי תקרא אותו.

תמיד הארי היה ה"ילד שלך" אבל גם לי עזרת. לא הייתי באור הזרקורים, אבל תמכתי בי ועודדת אותי כשאף אחד לא היה יכול לעזור.

עכשיו הזמנים קשים. סנייפ המנהל, הוא לא מי שהאמנת שהוא.

מה שגרמת לנו להאמין שהוא.

כולנו מפחדים.

הארי ,הרמיוני ורון עזבו את הבית ספר לחפש את הורוקרוקסים.

כולנו מתגעגעים אלייך ולזמנים הטובים יותר של הוגוורטס.

אם היית יכול היית חוזר בזמן והורג את וולדמורט עוד כשהיה טום רידל? לפני שהפך למפלצת שהוא עכשיו?

או שהוא תמיד היה ככה ופשוט אף אחד לא ראה את זה.

יש לי עוד רבע שעה שיעור אז אני חייב ללכת.

סנייפ מחייב אותנו להגיע לכיתה לפני המורה.

תמסור לסיריוס שכולנו מתגעגעים אליו.

אני כתבתי את המכתב הזה, אבל אני יודע שהוא בשם כולנו.

בשם כל מי שאי פעם למד איתך ועכשיו סובל ממשטרו של סנייפ.

 כמעט הילד נבחר, כמעט הילד ששרד, כמעט הילד שיכול להציל את כולם

נוויל

~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-

מקווה שאהבתם ומחכה לת"ב :-)

		הפרק הבא