ג'יימס נגד ג'יימס

בס"ד

הדבר האחרון שג'יימס זכר זה את לורד וולדמורט מכוון אליו את שרביטו וצועק "אבדה קדברה!". מיד אחר כך הוא מצא את עצמו במקום המוזר ההוא, לבוש בגלביה לבנה ועם קרומים משונים בין אצבעות הידיים. מסביבו היו הרים וגבעות, כולם בצבע אדום מתכתי משונה, והשמיים היו שחורים וזרועי כוכבים. ארבעה ירחים היו בשמיים, וכל אחד מהם בצבע שונה.
"האם לכאן מגיעים כשמתים?" ג'יימס פוטר אמר לעצמו, "מה זה המקום הזה בכלל?".
לא נשמעה כל תשובה. ג'יימס רק הרגיש שקר לו מאוד והבגד המוזר שהוא לובש לא עוזר לו להתחמם.
הוא החל להשלים עם העובדה שהוא כנראה ישתעמם שם לנצח ואיבד את תחושת הזמן במהירות.
הוא לא ידע אם עברה דקה מאז שהגיע לשם או שעברו מאה שנה כשמתוך האדמה צץ פתאום אדם אחר, כבן גילו של ג'יימס. הוא היה מאוד דומה לג'יימס - שניהם ענדו משקפיים, לשניהם היה אותו מבנה גוף והפנים שלהם היו דומות למעט עיניו של האדם השני שהיו ירוקות כאזמרגד ושיערו היה כתום כלהבה.
"זה עבד?" שאל הקוסם את ג'יימס, "הגעתי?".
ג'יימס ראה שהאדם השני היה לבוש בגלימת קוסמים, משמע גם הוא היה קוסם.
"מה עובד?" שאל אותו ג'יימס, "מה זה המקום הזה? מי אתה?"
"אם זה באמת עבד," הקוסם השני אמר, "אז אני עכשיו במאדים! אה, וסליחה שלא הצגתי את עצמי, אני ג'יימס פוטר," אמר הקוסם והושיט ידו ללחיצה.
ג'יימס הביט בו בחשדנות. "על מה אתה מדבר? אני ג'יימס פוטר!" הוא אמר לו, "אתה שייך לאוכלי המוות?"
"מה?!" הקוסם המסתורי צחק, "זה לא נכון! אני ג'יימס פוטר ואוכלי המוות לא קיימים כבר כמעט 30 שנה מאז שאבא שלי הביס אותם!"
"א-אבא שלך?" שאל ג'יימס, "על מה אתה מדבר? אוכלי המוות הם-"
"מה," שאל הקוסם המסתורי, "אתה רוצה לומר לי שלא שמעת על הארי פוטר?"
"הארי פוטר?!" ג'יימס נבהל, "אז אתה כן מאוכלי המוות! ידעתי! אתה פה בגלל הנבואה! מה עשיתם להארי?!". ג'יימס עמד להוציא את שרביטו מכיסו אך לא היה לו שרביט ולא היו כיסים בבגד המוזר שלבש.
הקוסם המסתורי הביט בג'יימס בעיון. "רגע, אני חושב שהבנתי מה קרה פה..."
"אז לפחות תעזוב אותי! ותרחם עליי! אני לא חמוש!" אמר ג'יימס שהבין כמה הוא חסר אונים ללא שרביט. לו רק היה מקשיב קצת לסיפוריה המשעממים של לילי על חיי המוגלגים...
"אתה אבא של הארי פוטר?" שאל הקוסם המסתורי, "אתה נשוי ללילי אוואנס?"
"כן!!! התעצבן ג'יימס, "אולי תאמר לי מה קורה פה?"
"הרגע," אמר הקוסם המסתורי, "נעים מאוד, אני הנכד שלך, ג'יימס פוטר!" והוא שוב הושיט את ידו ללחיצה.
ג'יימס פוטר הרים גבה בחשדנות. "כמה זמן הייתי במקום המוזר הזה שכבר יש לי נכד?" הוא שאל.
"ולא סתם נכד, הבן של הארי פוטר שהביס את וולדמורט!" ג'יימס אדום השיער התלהב.
"הביס את וולדמורט?" ג'יימס שחור השיער שאל, "איך? ומה עם לילי?"
"מיד אחרי שוולדמורט הרג אותך הוא הרג גם את לילי," הסביר לו ג'יימס אדום השיער, "אבל כשהוא ניסה להרוג את הארי הקללה שלו חזרה אליו."
"ואז ככה הוא מת?" שאל ג'יימס שחור השיער.
"לא," הסביר ג'יימס האדום, "ההורקרוקסים הצילו את החיים שלו."
"המה?" שאל ג'יימס השחור בהלם.
"לא משנה," אמר ג'יימס האדום, "הנקודה היא שבגיל 17 הארי פוטר הרג את וולדמורט סופית ושש שנים לאחר מכן אני נולדתי לו ולג'יני וויזלי."
"וואו," אמר ג'יימס השחור, "ובן כמה אתה עכשיו?"
"אני בן 20, בערך בגיל שלך כשמתת," אמר ג'יימס האדום, "אבל השאלה היא איך הגעת לפה? כי אני הגעתי לכאן בגלל התערבות שלי ושל דוד ג'ורג'."
"מי?" שאל ג'יימס השחור.
"ג'ורג' וויזלי, אח של אימא שלי," הסביר ג'יימס האדום.
"הבנתי..." אמר ג'יימס השחור למרות שלא הבין כלל, "אתה ממש אוהב לדבר, אתה יודע?"
"באמת? אומרים לי את זה הרבה," ענה ג'יימס האדום, "בכל מקרה אני וג'ורג' התערבנו אם אני אצליח להגיע למאדים ולי זה נראה כאילו הצלחתי, אני אפילו לא צריך כאן ציוד מיוחד לנשימה! איך אתה שורד בלי לנשום?"
ג'יימס השחור החליט שהוא מחבב את הנכד שלו פחות ופחות מרגע לרגע.
"אה, בעצם אתה מת, אתה לא צריך לנשום," אמר ג'יימס האדום.
"תודה שהזכרת לי באמת," אמר ג'יימס השחור, "ועכשיו בבקשה תחזור לכדור הארץ לפני שההורים שלך ידאגו לך."
"מה פתאום, אני בגיר! אני ברשות עצמי!" אמר ג'יימס האדום, "וגם נראה שלא היה לך כל כך מה לעשות כשלא הייתי כאן."
ג'יימס השחור העדיף להישאר לבד מאשר עם הנכד האדום והקופצני שלו. ג'יימס החשיב את עצמו כאדם די שובב, אבל הוא גילה כמה הוא מסור ואחראי בהשוואה לנכד שלו. כנראה שההורות והבריחה מוולדמורט ביגרה אותו יותר משחשב.
ואז אדמת מאדים שוב מערה את פיה ומתוכה יצא קוסם אדום שיער נוסף.
"דוד ג'ורג'!" אמר ג'יימס ורץ לעברו בזרועות פתוחות, כאשר ג'יימס האחר עמד והביט במתרחש בחוסר שביעות רצון. אם זה האדם שגרם לנכד שלו לעשות את זה אז לג'יימס מצפה חוויה עוד יותר מעיקה ומעצבנת.
"תראה מי פה, סבא שלי! אבא של הארי פוטר!" ג'יימס הצעיר התלהב, "והאמת שהוא מזכיר יותר את הסיפורים על סוורוס סנייפ מאשר את הסיפורים על סבא ג'יימס, בלי להעליב כמובן," הוא הוסיף וההערה הזאת רק גרמה לג'יימס השחור להיעלב עוד יותר. מה קרה לו? למה הוא כל כך מדוכדך?
"אה, כך חשבתי," ג'ורג' הזה אמר לג'יימס, "כי זה לא באמת סבא שלך."
שני הג'יימסים נדרכו. על מה ג'ורג' מדבר?
"זה צל של צל של ג'יימס פוטר המקורי ששחזרתי באמצעות אבן האוב, כך שהוא מרגיש פה לא בנוח ורק מחכה לרגע בו יוכל לחזור לעולם המתים."
ג'יימס הצעיר פער עיניים בתדהמה. "יש לך את אבן האוב?" הוא שאל בתדהמה.
"כן," אמר ג'ורג' באדישות, "מצאתי אותה ביער האסור לאחר הקרב על הוגוורטס אז לקחתי אותה."
"והחיית איתה את...?" שאל ג'יימס האדום כשהכוונה הייתה לאחיו התאום המת של ג'ורג'.
"לא," אמר ג'ורג', "זה לא היה מצחיק אם הייתי עושה את זה. חיכיתי לרגע הנכון ולאדם הנכון, וכשסיפרת לי שמצאת לחש שמשגר אותך למאדים ידעתי שזאת תהיה הזדמנות מצוינת והחזרתי את ג'יימס פוטר לחיים, רק במאדים. ידעתי שזה ישגע אותך, ותודה שזה היה גאוני."
"כן, זה היה ממש משעשע דוד ג'ורג'," אמר ג'יימס האדום.
"רגע, זה אומר שאני..." אמר ג'יימס השחור.
"כן, אתה לא באמת כאן. ביי, ג'יימס," ג'ורג' אמר ונופף לשלום לג'יימס המנוח שהתפוגג משם וחזר לעולם ממנו בא.
"אז ככה," אמר ג'ורג', "אחרי שנפרדנו מהמטרד ההוא זה הזמן לסיים עם זה כמו שצריך. הבאתי את האבן לפה ואני מתכוון להשאיר אותה פה כדי שאף אחד לא ישתמש בה יותר. אין לך מושג כמה פחדתי בכל הזמן הזה ששמרתי עליה."
"כן, אני מניח שזה יהיה הדבר הנכון לעשות," אמר ג'יימס כששיערו האדום מתבדר ברוח שהחלה לנשוב.
"ונשאיר כאן גם את הפתק שמצאת עם הלחש שישגר אותנו למאדים," אמר ג'ורג' והוציא את הפתק מכיסו. ליתר ביטחון הוא קרע את הפתק לגזרים וחתיכות הנייר עפו ברוח לכל עבר.
"יפה, עכשיו אי אפשר לשחזר את הלחש," אמר ג'ורג', "ועכשיו זה הזמן לחזור לכדור הארץ! איך אמרת שחוזרים?"
"זה פשוט," אמר ג'יימס, "הלחש ההופכי מופיע בצידו השני של הפתק שמצאתי. איפה הוא?"
הם פשפשו לרגע בכיסיהם כשלפתע התבררה לשניהם האמת המרה. הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות, שניהם חיוורים כסיד, נזכרים במה שג'ורג' עשה לפני רגע קט. כל מה שהיו יכולים לעשות זה לומר זה לזה: "אופס!"