תיכון פאנם

אני מרימה מבט אל הביניין הגדול, שכל דבר בו, מהשלט בכניסה ועד התלמידים, מכריז דבר אחד- לא שייכת. באופן רישמי, זה בית הספר התיכון של כל העיר, אבל בשכונות העוני הילדים הולכים לעבוד במקום ללמוד. אני לא רואה אף אחד משכונה אחת-עשרה, כמוני. לרוב העור שלהם כהה או צרוב משמש.

לי יש מזל. שני ההורים שלי כשירים לעבוד, ולא נאלצתי לנשור מהלימודים כמו ילדים אחרים, למרות שכשאהיה מספיק גדולה אעזוב את בית הספר כדי לעבוד. זה לא שההורים שלי רעים, פשוט זה מה שעושים אם רוצים ללכת לישון בבטן מלאה. כמובן שבתיאוריה יש קיצבאות אבטלה או נכות, אבל הן זעומות, ולעיתים לא מגיעות כלל.

אני רואה חלק מהתלמידים נועצים בי מבטים. הם התלמידים היהירים, השבעים, לרוב משכונות אחת, שתיים וארבע אבל גם העשירים שבשכונות העוני. אין שום תלמידים משכונת הקפיטול, שם גרים המיוחסים והמפורסמים. יש להם בית ספר פרטי. כאילו כדי להוכיח שהם שווים יותר מאיתנו. בשכונות אחת, שתיים וארבע כולם הולכים לבית הספר. זה לא הוגן.

קל לזהות את המיעוט, התלמידים משכונות העוני. הם הולכים בבגדים מרופטים, ראשים מושפלים וכתפיים שמוטות, כאילו הם מתחננים שלא ישימו לב אליהם. אני לא שייכת לאף אחת מהקבוצות. למרות העור הכהה, המגפיים המוכתמים, המעיל המרופט והשמלה של אימי מהודקת בחבל, אני לא משפילה ראש. אני לא הולכת להיראות כמו טרף קל. זה רק מעודד אותם.

מבטי סורק את הקהל, ונתקל בילדה שנראית בערך בגילי ובאותו מצב כמוני. יש לנו מימדי גוף דומים אבל היא בהירה ובלונדינית. לפי הרזון הבולט, החצאית העתיקה וחולצת המלמלה המהוה שיוצאת לה מהחצאית- כמו זנב של ברווז- ניתן לדעת שהיא משכונת עוני, אבל העניים שלה לא מביטות בריצפה, אלא מורמות.

"שלום" אני ניגשת אליה. זה לא דבר רע אם יהיו לי חברים. "אני רו, שכונה אחת-עשרה" "פרים, שכונה שתים-עשרה" היא משיבה. הצילצול נשמע, והיא משלבת את זרועה בזרועי, וגוררת אותי לתוך בית הספר.

אנחנו צועדות למזכירות, לקבל את מערכת השעות שלנו. אני מרפרפת עליה במהירות. ספרות, מתמטיקה, כתיבה, מדעים, היסטוריה, אתלטיקה, כיתת אם... כל השיעורים הבסיסיים. דווקא מקצועות הבחירה גורמים לי לחייך- מוזיקה ואומנות. "יש לנו אותה כיתת אם!" קוראת פרים בהיתלהבות מעבר לכתפי.

אנחנו משוות מערכות שעות- אנחנו ביחד בכל השיעורים, מלבד ספרות ומיקצועות הבחירה. שתינו הולכות לכיתת אומנות, אבל היא לבישול, וזה על שעות הספרות שלי, ולהפך.

בסוף אנחנו מצליחות להגיע לכיתה- בעזרת מפה- בשנייה האחרונה. המחנכת נכנסת, והיא בלונדינית וחייכנית. "היא חברה של אמא שלי" לוחשת פרים. "קוראים לי מיס דונר" היא אומרת. אני רואה כמה תלמידים מגלגלים עיניים בזילזול. אולי כי היא משכונה שתים-עשרה. בגלל שהיום היום הראשון, כל השיעורים שלנו הם בכיתת האם, וזה אומר שלא ילמדו אותנו שום דבר מעניין. בכל מקרה שאר התלמידים לא יתיחסו אלי, אחת משכונות העוני. אני מתנתקת.

"רו? רו!" אני מתעוררת מהבהיה שלי. אני שומעת כמה תלמידים מצחקקים. אוף. לא ציפיתי שיבקשו ממני להציג את עצמי. אני נאנחת "קוראים לי רודה, או בקיצור רו. אני בת שתים-עשרה, ולא מעניינת בכלל" אני מסיימת ברטינה. אם הם רוצים לדעת יותר, שיתמודדו. אני מתנתקת עד ארוחת צהריים.

ארוחת צהריים. דבר שכל ילדה בכיתה ז' חוששת ממנו. להיות בחדר אחד עם כל התלמידים המבוגרים, העשירים והפופולריים. "איך את לא לחוצה?" אני שואלת את פרים. "כי גם אחותי לומדת כאן, והיא הבטיחה שאני אשב איתה" אני נועצת בה עיניים מופתעות. אם הילדים הצעירים לומדים בדרך כלל הבכורים עובדים. היא מפרשת את המבט שלי בקלות "היא לומדת רק בתיאוריה. לפעמים היא יוצאת לעבוד" היא מהססת על המילה "לעבוד", אבל זה לא העסק שלי. אל תשאלי שאלות ואל תקבלי שקרים בתשובה.

"קטניס!" צווחת פרים ומזנקת לזרועותיה של תלמידת כיתה י' כהת שיער. אני לופתת את שקית האוכל שלי בחשש. לפי המבטים של כמה ילדים אני צריכה לדאוג שלא ישדדו אותי. "ומי זאת?" נער דומה למדי לקטניס אומד אותי בעיניו. "גייל, זאת רו, חברה שלי. רו, זה גייל, ידיד של קטניס" עונה פרים, וטופחת על המקום שלצידה. עורכים לי הכרה עם שאר השולחן. בנוסף לגייל יש גם את פיטה, החבר של קטניס ואת מאדג', חברה ביישנית של קטניס ממשפחה אמידה. כולם משכונה שתים-עשרה.

אני מוציאה את הכריך שלי מהשקית וקורנת משמחה. אמא פינקה אותי בחתיכה שלמה של גבינה קשה בין שתי פרוסות הלחם. פרט לפרים, יושבי השולחן מעיפים בי מבט מוזר. קטניס לוחשת משהו לפיטה ומבטה מתרכך. "אולי תתני לנו עצות מועילות להישרדות?" מלמלה פרים מעל הצלחת שלה. קשה לי להאמין מה נותנים לה לאכול- חצי קופסה שלמה של ספגטי גס ורוטב עגבניות קר. הלוואי עלי. "אל תתעסקו עם הקרייריסטים" היא אומרת במיידיות. קרייריסטים? אף פעם לא שמעתי את המונח הזה. "אלו שמתאמנים להיות מספיק מפורסמים בשביל לגור בשכונת הקפיטול" מסבירה פרים. קטניס מחווה בידה לעבר החבורה הכי קולנית: נערה בעלת צרור מרשים של תלתלים בלונדיניים, שעושה רושם שיטחי למדי, נער גבוה וחום שיער שלפי התגובות של השאר כנראה יורק מפיו בדיחות באותו קצב שבו הוא נושם, נערה נמוכה עם שיער חום חלק ומבט קטלני, ונער בהיר שיער ומדהים פיזית, שכנראה הנהיג אותם.

אוי. אם כאלו תלמידים, זו עומדת להיות שנה ארוכה מאוד.

--------

ממשיכה כשיש שלוש תגובות :)

		הפרק הבא