סונגפיק - ירח

"היא לא תשוב עוד, לונה, בתי הקטנה. היא לא תשוב עוד, היא הלכה." אני נזכרת בקולו הנסער אך מרגיע של אבי. לא, היא לא תשוב. לא בתור בת אדם, אבל כן בתור אמא שלי. אולי בתור ירח, אולי בתור כוכב. היא תשוב, אני יודעת. אני מביטה בירח, מקווה שלראות אותה שם, את אמי שהלכה.

"מביטה בירח

היא מביטה חזרה"

כמו כוכב זורח

הלכה לעולמה

"את שרה, לונה?" מנער אותי אבי מהשירה.

"לא..." אני אומרת, לא זוכרת ששרתי.

"אז מה זה היה? זה היה מהמם!" הוא אומר, "מעורר תקווה."

אני לא עונה, ממשיכה לשיר בלי לשים לב.

"עולם של עננים

עליהם היא יושבת

עולם של כוכבים

של שמש זוהרת"

"לונה, זו באמת את," אני שומעת את קולו של אבי, מסתובבת ורואה אותו מאחורי.

"יש לך קול מהמם! על מה השיר היפה הזה?" הוא שואל, בקול מלא תקווה ומביט בעיני הגדולות.

"זאת אני, באמת?" אני שואלת בתימהון, לא מאמינה שאני שרתי יפה, "זה שיר על אמא."

"זה שיר מעניין מאוד, אמא היא הירח?" אבי סקרן לדעת.

"כן," אני אומרת בפשטות, "היא תמיד הייתה ירח, הירח שלי."

"תמשיכי לשיר, בשבילי?" אבי מרותק.

אני ממשיכה לשיר, הפעם במודעות מלאה:

"אני לא אשכח

את הנשמה שפרחה

את הכוכב שהלך

את המחשבה שנעלמה"

אני מסתכלת בשמיים תוך כדי שאני שרה, מביטה בכוכבים הנוצצים, בירח הבוהק.

"זהו זיכרון

שתמיד ישאר

מבט אחרון

בירח עובר"

אני מסתכלת שוב בירח היפהפה.

אני מביטה בו, נשאבת לעולמו, בוהה ביופיו.

הוא מחזיר לי מבט, עיניה של אמי נפגשות עם שלי ושיערי מתנופף ברוח הערב, בעיני מבט מלא תקווה.