איך פגשתי את גברת מאלפוי

בס"ד

וויתור זכויות: כל הזכויות על הדמויות ועל עולם הקוסמים שמורות לג'יי קיי רולינג. כל הזכויות על הרעיון שמורות לרשת סי בי אס. כל הזכויות על השילוב בין הרעיון לדמויות שמור לי :P

"ילדים," אמרתי לסקורפיוס ווירג'יניה ילדיי האהובים, "זה הסיפור על איך פגשתי את אמא שלכם."

ישבנו בבית שלי. אני ישבתי מול השולחן, שלוב זרועות, הם ישבו מולי על ספת העור שלנו והקשיבו לסיפור.

לא דילגתי על שום רגע משש שנותיי בהוגוורטס, אפילו לא על השנה בה הייתי אמור להיות בשנתי השביעית אך לחמתי לצד אוכלי המוות. סיפרתי להם גם על שנת ההשלמה שלי בהוגוורטס לאחר מותו של וולדמורט.

סיפרתי להם גם על מה שקרה אחרי שסיימנו ללמוד בהוגוורטס. אמנם לא כל הסיפור נגע בי (סיפרתי להם על כל הפעמים שבהם רון והרמיוני נפרדו וחזרו שוב ושוב ושוב), ויכול להיות שחלק מהסיפור הם בכלל לא היו צריכים לשמוע (כמו כל הדייטים שלי, הטובים והטובים יותר, החברות שיצאתי איתן למעלה מחצי שנה והבנות שהקשר איתן נמשך 3 שעות בלילה אחד סוער) ואפילו על הפעם ההיא, אחרי שהקפצתי את הרמיוני הביתה אחרי החתונה של נוויל וחנה לונגבוטום. אני אוהב את הסיפור הזה במיוחד:

הרמיוני הייתה קצת שיכורה אחרי אותה החתונה ואני הייתי המתעתק התורן שמביא אותה הביתה (זכרו ילדים, אם שותים - לא מתעתקים! בשביל זה יש חברים...). ישבנו בחצר ביתה והתחלנו לדבר. זה היה בתקופה שהיא ורון חיו בנפרד, תקופה קצרה מאוד כי שלושה או ארבעה ימים לאחר מכן הם חזרו להיות זוג.

"תראה מה זה, דראקו," הרמיוני אמרה לי, "אנחנו חוזרים מהחתונה של נוויל, אתה קולט? נוויל מתחתן! מי היה מאמין!"

"נו, בסדר, אנחנו כבר לא ילדים, הרמיוני, זה טבעי," אמרתי לה.

"אז איך זה יכול להיות?" היא שאלה.

"איך מה?" לא הבנתי.

"הארי וג'יני התחתנו," היא אמרה, "דין התחתן, נוויל וחנה התחתנו עכשיו, אפילו צ'ו צ'אנג התחתנה! מי חלם שמישהו ירצה אותה? ואפילו לונה מצאה לעצמה מישהו מוזר להתחתן איתו! ומה איתנו?"

"מה איתנו?" שאלתי, חושש מרגע לרגע.

"למה אנחנו לא מצליחים להגיע למעמד שאפילו ג'ורג' וויזלי הגיע אליו?" היא שאלה, "אנחנו כבר קרובים יותר לגיל שלושים מאשר לגיל עשרים!"

"באמת בעיה, הרמיוני," הסכמתי איתה, "וזה לא שאנחנו לא מנסים לחפש זוגות פוטנציאליים, יש לך את רון למשל..."

"אוי, רון זה לא רציני," הרמיוני נאנחה, "הוא באמת לא מתאים לי..."

"ואת לא רוצה להישאר לבד לנצח..." אמרתי לה.

"ואני לא רוצה להישאר לבד לנצח..." היא השלימה אותי.

ישבנו שם בשתיקה, מלאים ברחמים עצמיים.

"דראקו," הרמיוני אמרה פתאום, בצלילות רבה מדי, "בוא נסכם שאם עד גיל שלושים שנינו לא נתחתן אנחנו מתחתנים אחד עם השני."

צחקתי. זה באמת היה משעשע באותו רגע. ואולי זו הייתה תוצאה של פאניקה.

"אני רצינית, דראקו," הרמיוני אמרה פתאום והיא נראתה פיקחית מדי.

"מ...מה זאת אומרת?" שאלתי, מבולבל.

"תראה, אתה לא רע," הרמיוני אמרה, "אתה אפילו די טוב... אתה תסכים להתחתן איתי אם שנינו נישאר רווקים עד גיל שלושים?"

"הרמיוני, תראי," התחלתי לנאום, "אני לא אוהב הצעות מהסוג הזה. או שרוצים להתחתן או שלא, הצעה כזאת גורמת לי להפוך לברירת מחדל בעינייך... מה זה 'גיל שלושים'? אם את רוצה להתחתן איתי אז פשוט תגידי! את רוצה להתחתן איתי?!"

הרמיוני הביטה בי בהלם.

"זאת.. זאת הייתה... מה זאת השאלה הזאת? רגע, אתה רוצה להתחתן איתי?"

"אם לא הייתי רוצה להתחתן איתך לא הייתי שואל את השאלה הזאת," עניתי ורק אחרי שהוצאתי את המשםט הזה הבנתי מה בעצם אמרתי.

"אני..." ניסיתי לחזור בי, "אני לא לא רוצה להתחתן איתך."

שלילה כפולה. ידעתי שהרמיוני חלשה בזה. וגם זאת האמת, זה לא שאני לא רוצה להתחתן איתה. אבל מה כן רציתי?

הרמיוני נראתה מבולבלת, כמו שציפיתי. לא היה לי מושג שהשיחה הזאת תתפתח לכיוון הזה, ולמרות הלחץ שהרגשתי באותו רגע רציתי מאוד לדעת איך תסתיים השיחה הזאת.

"כי אם אנחנו נתחתן עכשיו זה יהיה מאוד נוח, נתחיל לצאת למרות שאנחנו יודעים שהקשר יסתיים בחתונה, זה יהפוך את הדייטים לנינוחים יותר..." מישהו משנינו אמר את המשפט הזה. אני לא בטוח מי אמר את זה.

"רגע, אז את רוצה?" שאלתי.

"ואם אני ארצה אתה תרצה?" היא שאלה.

"זה אומר שאת רוצה?" שאלתי. עמדתי בפיתוי לא לומר לה: 'אני ארצה אם את תרצי'. המשפט הזה יכול להוביל לחתונה מחד ולניתוק קשר מאידך.

"אני מחכה לתשובה שלך, דראקו," היא אמרה, "תענה מהר... אני לא אחכה לך לנצח. ומי יודע מה יקרה מחר," היא אמרה.

"אבל..." התחלתי להגיד. זה לא היה הוגן המצב הזה, כי אם הייתי אומר שאני לא רוצה היא הייתה נעלבת. לעומת זאת, אם הייתי אומר לה את האמת, זה היה יכול להיגמר בשני מצבי קיצון: אחד טוב להפליא ואת השני לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי.

ניסיתי לעשות חישוב מהיר במוחי ולבחור באפשרות היעילה יותר, אבל הרמיוני אמרה שהיא עייפה ונעמדה.

"אה, ואם תהיה לך תשובה אתה מוזמן לומר לי," היא אמרה לי, נשקה לי בחפזה על שפתיי ונכנסה לביתה.

נשארתי לשבת באותו מקום, נגעתי קלות במקום בו היא נישקה אותי וניסיתי להבין מה לעזאזל זה אומר.

מיותר לציין שמעולם לא החזרתי לה תשובה וכעת היא ורון חיים באושר ועוני.

וזה לא שרע לי עם אשתי. אחרי שסיפרתי לילדים על כך שדפני גרינגראס, חברתי לכיתה מסלית'רין, הציעה לרון והרמיוני לשכור לחתונתם את הלהקה בה אחותה של דפני ניגנה, סיפרתי להם גם על מי שניגנה באותה להקה בגיטרת בס ועל איך שנפגשנו בסיום האירוע והתחלנו לדבר. השיחה הראשונה עם אסטוריה, אמא שלהם, הייתה מלבבת יותר מכל שיחה ראשונה אחרת, ומאז כל הערבים המשותפים שלנו יחד היו נהדרים. סיפרתי לילדים בקצרה על החתונה שלי ושל אסטוריה, על איך שצפו בי רגשות מעורבים כשגיליתי ביום שסקורפיוס נולד שגם להרמיוני נולדה באותו יום בת. אבל מהר מאוד שכחתי מזה, ויחד עם אשתי ושני ילדיי חייתי חיים מאושרים. וגם כשהיא חלתה, המשכנו להיות יחד עד שלא היה אפשר יותר.

את כל זה סיפרתי לילדיי, או לפחות התחלתי לספר להם, ביום השנה השלישי לזכרה. טוב, זכרתי שלקחו לי כמה ימים לספר להם את זה, אבל לא האמנתי שזה ייקח לי תשע שנים. הרי שמרתי על סיפור תמציתי ומכוון.

"אני לא קונה את זה," אמרה לי וירג'יניה כשסיימתי לספר להם הכל, "התחלת לספר לנו את הסיפור הזה עוד כשסקורפיו היה בשנה השלישית שלו בהוגוורטס, אבל אמא הופיעה בסיפור רק ברגעים האחרונים."

"מה את אומרת, זה לא סיפור עליי ועל אמא שלכם? תעשו לי טובה!" נזפתי בהם.

"וירג'יניה צודקת, אבא," אמר סקורפיוס, "לדעתי זה בכלל סיפור על כמה שאתה מאוהב בהרמיוני."

"אויש, נו," נאנחתי.

"כן, מהרגע בו נפגשתם ברכבת להוגוורטס בשנה הראשונה, איך שדאגת לה כשהיא אובנה בשנה השנייה, איך כססת ציפורניים כשבני הים לכדו אותה באגם בטורניר, איך בסתר ליבך שמחת כשסבא לוציוס נכנס לאזקאבאן אחרי הקרב על מחלקת המסתורין כדי שלא יזיק להרמיוני, איך שמחת לראות אותה בקרב על הוגוורטס..." אמרה וירג'יניה.

"...למרות שכמעט הרגתי אותה?" שאלתי, "זה כאילו בסדר?"

"אתה רק נגררת אחרי קראב, אבא, גם הרמיוני יכולה לראות את זה. הבנו שהיא אינטלגנטית מכל הפעמים שהיא ביקרה אותנו. ואתה חושב שלא ראינו איזה מבטים היו ביניכם?" אמר סקורפיוס.

"איזה..." גיכחתי, "על מה אתם מדברים?"

"כאילו, רק ממתי שאמא מתה וממתי שהרמיוני ורון התגרשו," אמרה וירג'יניה, "שזה קרה, כאילו, לפני איזה שש שנים."

"רגע, אז מה אני אמור לעשות?" שאלתי אותם.

"תשלח להרמיוני ינשוף ותגיד לה!" אמר סקורפיוס.

"מה," אמרתי, "כאילו להגיד לה ש...?"

"כן!" אמרו שניהם.

"והיא..." המשכתי.

"כן!" הם שוב אמרו.

נו, טוב, חיים רק פעם אחת. שלפתי עט וקלף וניגשתי להתחיל לכתוב. ואז קפאתי במקומי, משאיר את העט לטפטף דיו על הקלף.

"או..." אמרתי והתעתקתי משם.

אחרי שהרמיוני ורון התגרשו היא חזרה לאותו בית ששכרה אז, בצעירותה. אמנם עכשיו הבעלים של הבית היו הילדים של הבעלים הקודמים אבל זה לא הפריע להרמיוני או למשכירים, וגם ככה הילדים שלה ושל רון כבר גדולים ורון בטח נמצא לו עם איזו בחורה כלשהי כך שהרמיוני חיה לבדה. לכן היא הופתעה לשמוע דפיקה בדלת ביתה. היא פתחה את הדלת וראתה אותי עומד שם, מחייך.

"בואי לחצר," אמרתי לה וגררתי אותה לחצר ביתה. שם התיישבנו ואמרתי לה: "הרמיוני, שנינו כבר עברנו את שנות השלושים שלנו מזמן ושנינו לא נשואים. האם את, הרמיוני ג'ין גריינג'ר, תסכימי להיות כלתי? כי אני מאוד מאוד רוצה בזה..."