רק עוד סיוט

שם הפאנפיק: רק עוד סיוט
שם הכותב: Farseer
דירוג: PG-13
שיפ: אין אבל אולי אם ממש מחפשים יש פייפר/ג'ייסון
ז'אנר: אין לי מושג ירוק, ז'אנר רנדומלי כלשהו שאין לי איך להגדיר.
מספר מילים: 1000 מילים בדיוק, ממש אדיר
ויתור זכויות: לריק ריירדן שכתב את פרסי ג'קסון ורצח לי את ליאו (או שלא? הסוף טיפה לא ברור)
ודבר אחרון וחשוב לא פחות תודה לבטא שלי מיקה Knocking on Heaven's Door שביטאה את הקטע הזה במהירות שיא.
אה וכן [b]לג'ייסון יש PSTD אז אם התקפת פניקה היא טריגר של מישהו זה טיפה טריגרי[/b]

השמיים בוערים, ונקודות שחורות מרצדות מול עינייו של ג'ייסון. פייפר היא משקל חם כנגד גופו, אבל הוא לא מרוכז בדמותה. לא, כל ריכוזו מופנה למעלה, לדמותו הבוערת של החבר הכי טוב שלו.
ליאו מתרחק (ואולי זה ג'ייסון שמתרחק, נופל למטה דרך העננים לעבר האדמה), חיוכו השדוני נראה כמו עווית בצללים המרצדים של הלהבות ומילותיו האחרנות מהדהדות באוויר "- אני אוהב אתכם, חבר'ה."
המילים רודפות את ג'ייסון בצניחתו דרך השמיים, מחרישות את אוזניו לקולו של הפיצוץ שמחריד את השחקים שניות לאחר מכן, כשפסטוס הדרקון השמח מתפוצץ במקלחת של אש שצובעת את הרקיע כולו בזהב.
ההדף מוציא את ג'ייסון מאיזון, האחיזה החלשה גם כך שלו בהכרה נשברת והוא טובע בים שחור –
פה ג'ייסון מתעורר, מתנשף ומיוזע, במיטה שלו בביתן זאוס. הוא מתיישב, נותן לסדין ליפול מכתפיו ולאוויר הלילה הקריר לייבש את זיעת הפחד שמכסה את עורו בשכבה דקה. עיניי הברק הכחולות שלו קרועות לרווחה ובוהות בשום דבר, עדיין צופות בחבר הכי טוב שלו – זה שחסין לאש – בוער.
הנשימות שלו נרגעות לאט וג'ייסון צונח חזרה לאחור, נותן לראש שלו לשקוע בכרית. זה שום דבר, הוא מנחם את עצמו. הוא חצוי, סיוטים הם חלק מדרישות התפקיד. וזה סיוט אכזרי אבל רק סיוט, ומחר בבוקר כשהשמש תעלה (ג'ייסון כמעט צוחק כשהוא רואה את השעה בשעון המעורר הזוהר בלילה שמונח על השידה – ארבע ושש דקות בבוקר, ליאו ישן כמו מת עכשיו בביתן הפייסטוס והוא שוכב פה ודואג), ליאו יפרוץ את דלת הביתן בהרבה יותר מדי התלהבות, כשהידיים שלו מתרוצצות – בונות, הורסות, בוערות - כי ליאו לא יכול להיות שקט.
כן, הוא רק צריך לחזור לישון ומחר בבוקר כשהשמש תעלה הכל יהיה בסדר. זה נכון. אז למה הוא מרגיש כאילו הוא משקר לעצמו?
מיואש מעט מהמשחקים של המוח שלו, ג'ייסון מוותר על השינה וקם מהמיטה שלו. וכך, לבוש בבוקסר מגוחך עם דוגמא של ברקים וחולצה כתומה מהוה של מחנה החצויים (היא מהוה כל כך שהגלופה כמעט התקלפה לגמרי) ויחף, הוא מתגנב מהביתן שלו וצועד לכיוון ביתן הפייסטוס.
האניצים של הדשא דוקרים את כפות רגליו היחפות והרוח הקרה של לפנות בוקר חוטפת את החום מגופו. זה לא מאוד נעים, אבל ג'ייסון בטוח שהוא לא יצליח לחזור לישון עד שהוא יוודא שליאו ישן (כנראה בצורה מגוחכת וכשכל השער שלו עומד) במיטה שלו בביתן הפייסטוס, אז הוא ממשיך במסע שלו.
צליל נשיפה גבוה של ינשוף גורם לו לעצור ולחפש את מקור הקול, את הצללית הכהה של הטורף המעופף הלילי כנגד השמיים שמתחילים להתבהר. הוא לא מוצא אותו גם לאחר דקות ארוכות, ולכן הוא רק מניד בראשו בשעשוע עצמי וחוזר ללכת – הוא מתעכב סתם כאילו הוא באמת פוחד שלא ימצא את ליאו במיטה שלו. זה מגוחך, כי איפה עוד ליאו יהיה בשעה הזו?
ג'ייסון נעצר בכניסה לביתן הפייסטוס כשיד אחת מונחת פרושה על דלת הכספת המתכתית, הקור של הברזל מחלחל לעצמותיו וגורם לרעד בלתי נשלט לחלוף בגופו ולהתיישב כמו אבן על ליבו, כאילו מתריע שלא יפתח את הדלת. אבל ג'ייסון מתעלם מתחושת הבטן המגוחכת (הוא פראיטור רומי, לא בת טיפש עשרה שמקשיבה להורמונים שלה ולא להיגיון, והוא מתגאה ביכולת שלו לחשוב בצלילות, לנצח את המוח שלו [אוי האירוניה]), ודוחף את הדלת.
היא נפתחת באוושה קלה של מנעול אוויר וג'ייסון מציץ לתוך הביתן שטובל בחשכה. אין אף אחד ער ולכן אף אחד לא צופה בו מתגנב על רגליים חרישיות בין מיטות החניכים הישנים, מחפש את המיטה של החבר הכי טוב שלו. היא עומדת בקצה הביתן, השיכלולים שמורכבים עליה נראים באפלה כמו מפלצת רוכנת.
ג'ייסון נעמד מעל למיטה, מחייך לטיפשות של עצמו, במרכז המיטה כצפוי שוכב גוף מצונף – ליאו ישן. בבוקר הם יוכלו לצחוק על הפראנויות המוגזמות שלו וליאו ישאל אם ג'ייסון צריך תמונה שלו, שהוא יוכל להסתכל עליו כשהגעגועים תוקפים אותו במקום שיתגנב לביתן הפייסטוס באמצע הלילה. ג'ייסון כבר יכול לשמוע את התגובה המתרעמת של עצמו, שהוא לא מתגעגע לחבר הכי טוב שלו באמצע הלילה (הוא מתגעגע לפייפר באמצע הלילה, אבל זה מסיבה אחרת) והוא ממש לא רוצה תמונה של פני הקוף שלו.
הוא מסתובב ללכת כשבאוזניו מצלצל צחוקו הלא בדיוק שפוי של ליאו, אבל שניה לפני שהוא עוזב וחוזר לישון בשלווה במיטה החמה והנעימה שלו בביתן זאוס (שקוראת לו מהרגע שקם כמו אידיוט והלך לוודא שהחלום שלו הוא רק חלום), הוא חוזר על עקבותיו – רק לוודא שזה באמת ליאו במיטה, בשביל שתהיה לו הוכחה מוחצת שליאו חי.
הוא תופס ביד זהירה את השמיכה, באזור שבו הוא מניח שנמצאת את הכתף של ליאו, ומנער בעדינות. הגוש זז, אבל שום ראש מלא תלתלים כהים שעומדים בזוויות מופרעות לא מציץ מבין הסדינים.
"ליאו?" ג'ייסון שואל בלחישה ומנער קצת יותר חזק, אבל עדיין אין שום תגובה מערמת השמיכות. "ליאו אחי, אתה באמת ישן עמוק," הוא מצביע על העובדה בשעשוע ומנער את כתפו של ליאו חזק מספיק בשביל שהשמיכה תשאר בידו. מתחתיה אין אף אחד, רק מיטה ריקה שהסדינים שלה מבולגנים.
"ליאו?" הקול של ג'ייסון מהדהד בחרדה והוא מסתכל בפראות לצדדים בחיפוש אחר החבר האובד שלו. "אחי זה לא מצחיק," הוא ממלמל ולוקח צעד לא מודע לאחור, הרחק מהמיטה הריקה.
הנשימה שלו – מהירה, לא אחידה, מבועתת - היא פתאום הצליל היחיד שהוא שומע. החושך לוחץ עליו כמו שמיכה רטובה, חונק וכבד, מבודד אותו מהכל. הוא מרגיש כאילו הוא בתוך קבר, שהקירות נסגרים עליו וכל נשימה היא קרב כי האדמה חודרת לו לפה ולריאות. הוא נחנק.
אפלה כהה יותר, שחורה כמו הכנפיים של תנטוס, נוגסת בשולי טווח הראיה שלו, ממקדת אותו עד שכל מה שג'ייסון יכול לראות זה את המיטה הריקה של החבר הכי טוב שלו. כל מה שהוא יכול לשמוע זה את ליבו משתולל בתוך החזה שלו, כאילו מנסה להבקיע דרך החוצה מהכלא הצר של הצלעות שלו, שלא מספיק כדי להכיל את מלוא ההבנה שבבוקר ליאו לא יפרוץ את הדלת של ביתן זאוס.
בבוקר, החניכים של ביתן הפייסטוס ימצאו את ג'ייסון מכורבל לערמה חסרת חן על הרצפה, לצד המיטה של ליאו. הם יקראו לפייפר.
בבוקר פייפר תבוא לאסוף את השברים של בן השמיים, היא תדבר איתו ותלחש לו שהיא אוהבת אותו. בבוקר ג'ייסון יקבל את זה שהתקווה מהסיוט היא תקוות שווא ושמהסיוט בו ליאו מת הוא לא יכול להתעורר.
הוא יבין את זה.
אבל זה יקרה רק בבוקר, והבוקר הוא רק בעוד מספר שעות. בנתיים ג'ייסון יושב על הרצפה ויודע שהוא שיקר לעצמו ושליאו לא יבוא בבוקר, כי הוא לא הציל את החבר הטוב שלו שאמר לו כברכת שלום, "אני אוהב אתכם, חבר'ה."