לכתוב למגירה

דבר ראשון, קרדיט למשתמשת רייצ'ל לונה וויזלי, שנתנה לי השראה עם הפאנפיק המושלם שלה, "מכתבים למתים" :)

לבתי הצעירה

תמיד היית דומה לי יותר מאשר אחותך, הציידת, בעוד את בעלת השיער הבהיר והידיים של המרפאת. קטניס הייתה יותר מחוספסת, קשוחה, ואת היית עדינה יותר, כמו פרח. אני זוכרת שהתחננת על חייו של החתול נורי, גררת את אחותך לחלון הראווה של העוגות המזוגגות, וביקשת מקטניס לספר לך סיפור או לשיר לך שיר. ואני, אמא שלך, שהייתה אמורה להיות שם כשבכית על אבא שלך או התעוררת מסיוטים, לא הייתי איתך. הייתי מנותקת, כמו זומבית. לא הייתי שם כשגוועת מרעב.

אני אוהבת אותך פרים, אפילו אם לא אמרתי לך את כל הזמן. אני אוהבת אותך, ומתגעגעת. אני מתגעגעת ללחיים הורודות שלך כשהסמקת מהתרגשות. אני מתגעגעת לעיניים שלך כשהבזיקו כשחייכת. אני מתגעגעת לצחוק שלך. לפעמים אני חושבת שאת צוחקת גם בשבילי ובשביל קטניס, שתמיד מסוגרות כל כך, פוחדות להוריד את ההגנות, ואילו את תמיד שמחה כל כך, בוטחת כל כך. פעם זה עודד אותי, עכשיו אני סתם רוצה לבכות.

כולנו נפצענו בקרב שלך פרים.

אומרים שזה היה הקרב של קטניס, אבל הוא היה הקרב שלך, כי היא עדיין חיה, ואת... לא. אני חושבת שבאותו היום לא רק איבדתי אותך. אני חושבת שגם קטניס מתה אז. גייל עזב כי הוא לא הצליח להסתכל לה בעיניים. גם אני עזבתי, לא מסוגלת להתמודד עם משקל הזיכרונות.

איך אני אמורה להמשיך כשאת לא כאן? שאת, כל מה שנשאר, מתה? כשאני ישנה, אני מופתעת שהחלומות הטובים ביותר שלי גוררים אותי חזרה למחוז שתים עשרה הישן, המתפורר, העני, ולבית הזעיר שלנו, שלא היו בו אפילו מים זורמים. אני מופתעת שהרגעים המאושרים שלי הם שם, עם קטניס שהדיפה ריח של יער ואת עם זנב הברווז, ולא עכשיו, כשהכל נגמר. אולי זה כי הכל באמת נגמר, ולא נשאר כלום.

אני אשליך את המכתב כשאסיים אותו; עצוב לחשוב שלא נשאר מי שיקרא.

אוהבת,

אמא

		הפרק הבא