שדרת החלומות השבורים

ש-ל-ו-ם!
טוב, אז זה הפאנפיק השני שלי. מקווה שתהנו, שיהיו הרבה צפיות וכמובן-תגובות- אבל תפציצו.
תהיו ידידותיים אליי, אני רגישה(=

היא שנאה את לונדון.
הנערה המתבגרת הזאת, המכשפה, שנאה את לונדון ואת כל מה שקשור בה.
את הביג בן הבלתי-נסבל שגרם לה לצלצולים באוזניים, את כל תשומת-הלב הזאת לאפנה, את חוסר היכולת שלה לקבל ילדה עם טי-שירט וג'ינס משופשף, וכמובן ויותר מכל המוזכרים למעלה, את הזוגות האוהבים האלה שתמיד מחזיקים ידיים ומתנשקים על ספסלים בפארק.
איכס. אני לעולם לא אתאהב, חשבה לעצמה.
נכון, היא ילדותית בנוגע לדברים מסוימים, ונכון, היא טום-בוי, אבל מליסה טימסון מעולם לא ראתה בחוסר הנשיות שלה דבר רע.
הביג בן צלצל חצות. משום מה, שלא כרגיל, עיר הבירה של אנגליה הייתה... איך לומר? כבויה. טוב, באמת כבויה- אורות בודדים בלבד בקעו מחלונות הבתים המפוארים.
מליסה בחנה לאור  פנסי הרחוב צמיד שהכינה לעצמה בשיעור תולדות הקסם של פרופסור בינס. צמיד קלוע מחוטים צהובים ואדומים. תליון קטן של אריה, שקנתה בהוגסמיד, היה תלוי שם, במרכז הצמיד. גריפנדורית. אני גריפינדורית.
בקרוב עמדה לעלות לשנה רביעית. כמה נפלא זה יהיה, לחזור הביתה. להוגוורטס. היא מעולם לא שנאה את משפחתה, אבל מליסה תמיד העדיפה לשוטט לבד ברחובות, להתעלם מהדרמות שהיו מתחוללות בביתה. אף אחד מהוריה מעולם לא הביע התנגדות להליכה האין סופית הזאת ברחובות לונדון. אף אחד מהוריה מעולם לא הביע התנגדות לפסיעה הנמרצת שלה, לעובדה שהיא אולי תלך לאיבוד.
מליסה נטשה את רחוב צ'רצ'יל, והחלה לבהות במחסום הניילון הזול שהמשטרה המוגלגית הציבה בכניסה לכביש שהתפתל במעלה הר.
היא פלטה נחרת צחוק. כל הזמן פורצים את המחסום הזה. בעיקרון לא היה שם שום דבר מסוכן, אבל משום מה "חסמו" את הכביש בכל מקרה.
מליסה גיחכה שוב, וקרעה את המחסום בקלות. היא הניחה את ידיה בכיס הקפוצ'ון שלה והחלה לפסוע במעלה הכביש.
ההר היה מורכב מקומות של סלע.  בכל  קומה היו חצובות באבן כמה חנויות. כולן היו נטושות, ובכולן חלונות הראווה היו מנופצים.
היא הלכה ברחוב הריק. כל אדם שפוי היה לוקח את הרגליים ובורח משם; אבל היי, מליסה טימסון היא גריפינדורית אמיתית.
שלט מתכת היה קבוע באחת מקומות הסלע. מה שהיה כתוב שם, שמו של הרחוב, כנראה, היה מרוסס בגריפיטי שחור. על הגרפיטי השחור, נכתב בלבן, בכתב נשי ומוקפד, שדרת החלומות השבורים.
מליסה המשיכה ללכת. בכל קומה וקומה של אבן היה קבוע שלט כזה.
העיר מאחוריה ישנה לגמרי. האור האחרון באחד הבתים כבה.
היא היחידה.
היא הולכת לבד.
מליסה הגיע לפסגה של ההר הנמוך. היא התיישבה, מודעת ולא אכפת לה  מהעובדה שמכנסי הג'ינס שלה מלוכלכים לגמרי.
השלט הקרוב ביותר היה זרוק על הפסגה השטוחה של ההר. היא הרימה אותו ובחנה אותו בעניים גדולות. מליסה יכלה כמעט להביע הערצה למי שעשה את זה.
"מוצא חן בענייך?" שאל קול מאחוריה.
הקול היה פתאומי ומפתיע, אבל מליסה, כמובן,לא הופתעה.
גריפינדורים אמיתיים אף פעם לא מופתעים.
נכון?
"זה אתה עשית?" שאלה, עדיין לא מסתובבת להביט.
"כן."
קולו של הזר היה נעים ומלטף. תמשיך לדבר, התחננה מליסה בליבה.
"זה באמת נחמד," ענתה, לא מסירה את עיניה מהשלט.
"עוד משהו?"
"יש לך כתב יד של בת."
הוא צחק והתיישב לידה.
מליסה  בחנה אותו.הוא נראה בגילה,בן כמעט ארבע-עשרה. גם הוא לבש ג'ינס וקפוצ'ון. שערו היה מוזר. לבן לגמרי,שלג. עיניו הירוקות הדהויות עברו עליה, על שערה השטיני שהיה אסוף בקוקו לא מוקפד, על הסניקרס הישנות שלה. הוא התעכב על עיניה.
עיניה של מליסה היו... משונות. ומקסימות. ומהפנטות.
לא ניתן להגדיר את צבען. הן היו איפשהו בין שחור לכחול כהה. כמו שמיים של אחרי דמדומים, שמיים שמכילים משהו שאתה לא יודע.
 "מליסה טימסון," אמרה והושיטה את ידה ללחיצה.
"בן סיריאנו," אמר הנער ולחץ את ידה.
מיד אחרי ששחרר את ידה, בן הרים את פרק כף-ידה הימני, זה שהצמיד שלה היה תלוי עליו.
"את גריפינדורית?" אמר ובקולו הנפלא נשמעה אכזבה.
"אתה קוסם?"
"כמובן שכן."
"איזה בית?" היא הייתה מוכרחה להאמין לו.
"סלית'רין."
"אה."
שניהם שתקו זמן ממושך.
"למה בית גריפינדור ובית סלית'רין הם אויבים בכלל?" שאל בן לבסוף.
"אני..." מוזר. מליסה לא יכלה לענות."אין לי מושג."
"אז אין שום סיבה לשתיקה הזאת!"
"נכון!"
"טוב, אם לא נצליח לשנות מסורת של דורות, לפחות בואי לא נהיה אויבים. עסק?"
"עסק."
הם לחצו ידיים שוב.
מליסה לא יכלה להסביר את החיבור בינה לבין ילד מסלית'רין, אבל היי, היא הרגע ניפצה סטיגמה.
"תשמור לי מקום לידך בהוגוורטס אקספרס."
"בשמחה."
וביחד הם עזבו את שדרת החלומות השבורים.

		הפרק הבא