למה וויל מוכן לוותר על שינה

תודה לתם שביטא~

זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, ו-וויל היה עייף. הוא כבר טיפל בלמעלה מעשרה חניכים היום, שמשום מה פשוט התעקשו להיפצע כול רגע. הפציעות התחילו בשיפשוף שזקוק באופן דחוף לפלסטר ועד עצם שבורה. וויל נאנח. הוא רצה להניח את ראשו על הכרית הנעימה ולישון. הו, שינה נשמעה כמו הדבר הטוב ביותר בעולם באותו רגע. 
"סולאס, צריכים אותך במרפאה." קרא אחד החניכים היותר צעירים מביתן אפולו. וויל נאנח. זה היה כל כך צפוי.
"מי פצוע הפעם?" שאל את החניך בזמן שהלכו אל המרפאה.
"פרסי ג'קסון. הוא רץ ו..." 
הם הגיע למרפאה. פרסי ישב שם עם מבט כואב. רגע, גם ניקו היה שם. ממש בפינה, איפה שבקושי יכלו לראות אותו, עם מבט אשם.
"היי, די אנג'לו, מה קרה?" שאל.
"פרסי רץ ואני הייתי בצד והוא לא ראה אותי והוא התנגש בי."
הגיוני, חשב וויל. "קרה לך משהו רציני, ג'קסון?" שאל.
"לא, לא. אבל קצת אמברוסיה לא תזיק," אמר. וויל סימן לעוד אחד מבני אפולו להביא לפרסי אמברוסיה, ופרסי יצא אחריו.
עכשיו וויל וניקו היו לבד בחדר. וויל הלך לפינה בה ניקו ישב, והתיישב מולו. "מה קורה אצלך בזמן האחרון? אני דואג," אמר וויל.
"כלום," ענה ניקו, מבטו עדיין מושפל. וויל הרים את סנטרו כדי שיסתכל לו בעיניים. ניקו הזיז קבוצת שיער בלודינית מפניו של וויל. וויל הרגיש את התחושה המוזרה הזו, שהרגיש רק כאשר ניקו היה בסביבה. עם השקט המיסתורי שלו, העובדה שהוא מין רואה ואינו נראה. ניקו התקרב אל וויל עוד קצת ושפתיהם נפגשו ושיחררו את כול הפרפרים שהיו להם בבטן חודשים.
הם התנתקו לאחר שניות בודדות, מופתעים אחד מהשני ואפילו יותר מופתעים מעצמם. לרגע נראה ניצוץ קטן בעיניו השחורות של ניקו אבל הוא נעלם לאחר כמה שניות. זה היה בסדר מבחינת וויל. ניקו חייך חיוך קטן שגרם ללב של וויל לקפוץ. הם יצאו מהמרפאה מחובקים, שניהם יודעים שהם יועדו זה לזה.
הם אפילו לא צריכים לשאול את האורקל בשביל להיות בטוחים.