מנגינה של מלחמה

כל צעד, כל אבן, כל שביל, כל עץ או שיח בדרך, כל ריח...
וונדי זכרה היטב.
כל פרט ופרט.
השכונה הזאת הייתה חלק נכבד בחייה, אך נדמה היה שזו פיסה מחיים של מישהי אחרת.
וונדי עצמה את עיניה בחוזקה.
היא שאפה את האוויר הצלול שכל כך התגעגעה אליו.
היא חייכה בסיפוק ופתחה את עיניה.

השכונה נראתה בדיוק אותו הדבר.

אין על טורצ'וויל בכל העולם! חשבה.
שורת הבתים הלבנים עם הגינות הירוקות והמטופחות, עצי הברוש...
אך הבית הוורוד במרכז הרחוב, הבית המוכר והאהוב עם ריח פרחי היסמין גרם לבטנה של וונדי להתהפך.
הבית הוורוד ברקע השמיים הכחולים, נראה היה כאילו כל אלו חיכו במיוחד בשביל הרגע הזה, שמרו על עצמם היטב שיראו בדיוק אותו הדבר, בשביל לעורר את זיכרונותיה של וונדי.
לעורר את הזיכרונות על מה שקרה לה במקום הנפלא והנורא הזה.
המקום שנקרא בית.

השנתיים האחרונות בשביל וונדי היו סיוט גמור.

היא ממש לא סבלה את ניו יורק.
היא תיעבה את הכבישים הסואנים, הרעש הבלתי פוסט, האוויר הדחוס וריח פיח המכוניות באוויר.
היא התגעגעה לחברותיה האהובות שלצערה התנתק הקשר איתן, אך היא ציפתה למפגש ביניהן בקוצר רוח.
היא התגעגעה לבית הספר בטורצ'וויל**, בית הספר בו הייתה אהובה ואהודה, ולא מתבודדת שקטה ומוזרה.
היא נכנסה לביתה הישן, המוכר והאהוב. נראה היה שהמשכירים של הבית שלהם עשו לא מעט שינויים. וונדי זעפה.
כשנכנסה לחדרה הישן והאהוב, שמחה לראות שהוא נשאר בדיוק כפי שהיה. היא תלתה כמה תמונות שקנתה בניו יורק על הקיר, וחייכה בסיפוק.
עכשיו זה מרגיש בדיוק כמו פעם. זה החדר שלי.
סוף סוף היא הרגישה שהיא נמצאת בבית.
לפתע נשמעה מנגינת ה-SMS מהפלאפון שלה.

"המלחמה שלי איתכן רק התחילה. אני כאן, כלבות. שוב.
אני אהיה סיוט הלילה המתמשך שלכן.
.L."

וונדי טרקה את הפלאפון שלה בחוזקה.
היא התיישבה על מיטתה, מוכת הלם ובהלה.

ליאן...חיה?!

-
טורצ'וויל- עיירה דימיונית שהמצאתי

אשמח לקבל תגובות, ביקורות וכל מה שעולה בדעתכם!

אוהבת אתכםםם(:

		הפרק הבא