אבן האהבה (פיקצר)

הוא הוציא מתוך גלימתו את הטבעת. היא הייתה מיוחדת כל כך, מסמלת את סמל האצילות של משפחתו טהורת הדם. היא אולי הייתה הדבר היחיד שהוא אהב, ועכשיו צריך לשמור עליה מכל משמר.

הוא הביט לסביבה המקיפה אותו. חורבות בית משפחת גונט לא העלתה בו טיפה של רגישות, או אפילו אהבה לאימו, דודו, או סבו.

אחרי שגמר לעטוף את הטבעת בנשמתו, הוא נכנס למטבח הבית. אך משהו הסיח את תשומת ליבו.

האבן.

היא הייתה אמורה להיחלד, לקבל שיפשוף קטן מכל הזמן הזה שהיא הייתה שם. אבל לא, היא הייתה שם, דוממת, מוצקה, חזקה וחלקה.

זאת אבן מיוחדת. מסוג החפצים שהוא אהב. מיוחד, טהור.

הוא התקרב והחזיק בה. לפתע, הופיעו מולו ארבעה דמויות שקופות מעברו. הוא קפץ צעד לאחור. אחרי שניות ספורות הוא הבין מי עומד מולו. את כולם הוא שנא.

הראשון היה דומה לו בצעירותו. השני היה זקן, מוזנח ומרופט ואילו האדם השלישי היה דומה לאיש הזקן, מוזנח ומלוכלך, והרביעית הייתה הכי מלוכלכת מכולם.

"אתה רצחת אותי, את אבי ואת אימי."

הראשון שדיבר היה אביו. הוא אמר את המשפט הזה בחוזקה, בביטחון.

לא מגיע לו- המטונף, המוגל המלוכלך שאותו שנא מכל. המוגל המלוכלך שנטש אותו.

"נכון." אמר בנו בשקט.

הוא לא נשמע מתחרט אפילו לרגע, אם כי מחק את חיוכו המטורף.

"למה עשית זאת, בני?" הפעם נשמע קול נשי; הוא לא יכל לטעות- זאת הייתה אימו.

"הוא נטש אותך." הוא אמר לה בקול בטוח, מלא שנאה.

"זה הגיע לה." אמר קול מהצד השני של הרביעייה.

"סבא?"

"כן."

הוא דיבר בלחשננית. ההתרגשות הציפה אותו; אך הוא עצר אותה מייד. הוא אמור להיות וולדמורט מוג הלב. מה פתאום הוא מגלה שמחה לפגוש אנשים?

"אתה גרמת לי להיכנס לאזקבאן." אמר דודו פתאום.

הוא אישר את הידיעה. סבו הפגין חוסר רגישות, ובעיני אימו היו רק דמעות. דמעות של עצב, של אכזבה.

"מה נהיה ממך, בני? תראה למה הפכת... רוצח אנשים...בעינויים..." את המשך דבריה לא היה אפשר לשמוע, מכיוון שהתשובה של בנה הגיעה במהירות.

"הפכתי למה שאתם חינכתם אותי להיות. אף אחד לא אהב אתכם, בדיוק כמוני." מיליו פגעו במיוחד באביו, שפתח את פיו כדי להגיב- אך בנו לא אפשר לו.

"שלא תעז לדבר אליי, מוגל מטונף."

סבו התלהב וחייך אל נכדו חיוך מטורף, אך חיוכו נמחק ברגע שאמר את המשפט הבא.

"כולכם נכנעתם למוות. אתם כלום בעיניי, כלום..." אמר בשקט.

"גם לך זה יקרה." אמרה אימו בביטחון- דבר שמעולם לא קרה לה.

"לכל דבר יש סוף, בני."

"אני לא בנך!"

ברגע שאמר זאת; דמותם של אמו ואביו נעלמו. רק דודו וסבו נשארו, מחכים למוצא פיו.

"ואתם לא משפחתי!"

שני הדמויות נעלמו; לא נשאר אף אחד. אף אחד לא אהב אותו. עכשיו זה רק הוא, לבד.

"הארי פוטר," אמר בשקט. "הילד שנשאר בחיים."

הילד שהוא כל כך שנא. הילד שקיבל אהבה, שהייתה לו משפחה אוהבת, חברים אוהבים, סביבה אוהבת. אבל עכשיו הוא הולך לחסל את הילד הזה.

הילד שבידו הייתה האבן המיוחדת.

הוא ראה אותה. כשהסיר את גלימת ההיעלמות, נפלה מידו אותה אבן שהשתמש בה לפני שנים... הוא רצה אותה. רצה לראות את משפחתו האמיתית- את סלאזר סלית'רין הדגול, טהור הדם.

"את," הוא אמר בקור, "תגידי לי אם הוא מת." את המילה האחרונה הוא אמר באכזריות.

הוא מת. הוא לא חי. כמו הוריו העלובים, סבו ודודו- נכנעו למוות.

הוא הורה לקחת את הילד, ואחרי שכל חסידיו צעדו, הוא התכופף, והחזיק את האבן. הוא חיכה שמשהו יופיע שם; אך לשווא. הוא הידק את אחיזתו על האבן, אך גם הלחץ שהפעיל לא עזר.

"סלאזר?" הוא לחש לאבן, כאילו מקווה שהיא תענה לו. כלום לא קרה.

הוא המשיך ללחוש את שמו, וחיכה למישהו, משהו- שיופיע שם.

"ביישת את ביתי."

הקול ששמע היה אכזר. הוא הסתכל סביבו; אף אחד לא היה שם. רק הוא, והאבן.

"אף אחד לא אוהב אותך, ולא יאהב אותך. הפחדת אנשים כדי שיצטרפו אליך, כי רצית אהבה. דבר שלא תוכל להשיג לעולם." המשיך הקול, בלי רחמים. "אתה, מאחרוני צאצאי, ביישת אותי ואת ביתי."

הוא הסתכל באבן שוב. היא נשארה דוממת ותמימה, ווולדמורט המשיך לבהות בה.

לא, זה לא אמיתי... יש פה מישהו עם גלימת היעלמות... זה לא ייתכן... זאת הדרך של סלאזר, זה לא הוא אמר את זה...

"הו, זה אני אמרתי את זה. אני, סלאזר סלית'רין. גם אני נכנעתי למוות, וכך תעשה גם אתה..."

כעת הוא היה בטוח בזה. האבן דיברה.. הקול בקע ממנה. זה פשוט לא יכול להיות... האבן מרמה אותו... המוות, הוא שרוצה לפתות אותו...

אני, שכל חיי נמלטתי מהמוות, פעם אחרי פעם... אני לא ימות... מוות זה לעלובים...

הוא לא יכנע למוות, כמו כולם. הוא מיוחד מידי. בשביל זה.

האבן נפלה מידו; אף אחד לא יאהב אותו. גם לא סלאזר סלית'רין, גדולי המייסדים של הוגוורטס.