המאדים זורח חזק הלילה

פורסם גם בפורום ומפורסם פה בשביל תגובות נוספות

הדבר האחרון שלילי שומעת הוא קולו של וולדמורט הצועק את הקללה הממיתה. הבזק אור ירוק, מסנוור, פוגע בה ושדה ראייתה מחשיך. 

הדבר הבא שהיא רואה הוא צבע אדום-כתום, לא חי כמו של אש אלא מאובק יותר, בכל הכיוונים שאליהם היא מסתכלת. לילי מפנה את מבטה אל עצמה ומגלה שהיא כסופה-שקופה, כמו רוחות הרפאים בהוגוורטס. בכל הפעמים שחשבה על העולם הבא, לא ככה דמיינה אותו (כי כדור הארץ זה לא, והיא לא בחרה להיות צל של עצמה בתור רוח רפאים, למרות שכרגע היא נראית כמו אחת).
היא מסתגלת למצב החדש שלה באיטיות. אין לה שרביט, וכמו רוחות הרפאים בהוגוורטס אין לה צורך בהליכה כדי להתקדם. כשלילי מצליחה לרחף בקצב שנראה לה סביר היא מתחילה להתקדם, במטרה לחקור את העולם הבא המוזר אליו הגיעה. 
המקום בו היא נמצאת, מגיעה לילי למסקנה אחרי זמן לא מוגדר של שיטוט, הוא כמו פני שטח של משהו. למעלה יש רק משהו כהה עם כתמים, הראייה שלה לא מספיקה כדי לראות יותר. בנוסף להכל, היא כנראה גם לבד, כי לא ראתה עוד מישהו בעודה מרחפת במרחב האדמדם-כתמתם. 
היא מרגישה מאוכזבת. אם זה העולם שאחרי המוות הוא פשוט עינוי. החוסר בתחושת הזמן משגע אותה, וגם העובדה שהיא לבד ולא יודעת מה קרה להארי ואיפה ג'יימס. הרי ג'יימס מת, היא הרגישה את זה אחרי ששמעה את וולדמורט צועק אבדה קדברה בפעם הראשונה. ואם הוא מת, למה הוא לא פה איתה כדי לגרש את הבדידות המכרסמת בה? 
לילי מחליטה להמשיך להתקדם, להתעלם מהבדידות ולהדחיק את המחשבות. כשהיא עושה את זה הדחף שלה לחקור את סביבתה ולהבין מה קרה מתעצם והיא מוצאת את עצמה מרחפת מהר יותר ובוחנת בתשומת לב גבוהה יותר את המרחב האדום-כתום. היא לא יודעת כמה זמן עובר עד שהיא מבחינה בנצנוץ כסוף קלוש ומשנה את כיוון הריחוף שלה בבת אחת. 
הידיעה שאולי היא לא לבד מאיצה בה, וכלל שלילי מתקרבת אל הנצנוץ הכסוף שנשאר במקומו היא רואה צורה שמתחדדת לאט-לאט, צורה שמקבלת מראה מוכר. השיער הפרוע, צורת היציבה שנשארה אותו הדבר למרות היותו רוח, לילי, עדיין לא לידו, לא הייתה יכולה לעצור בעצמה מלקרוא בשמו. קולה נשמע מוזר במרחב המשונה, אבל ברור וחזק מספיק כדי שהוא ישמע.
ג'יימס מסתובב אליה, חיוך חצי מופתע על פניו החצי שקופות. הוא מתקרב אליה בריחוף מהיר, תנועתו חיננית בהתאמה להיותו שחקן קווידיץ' מוכשר. להפתעתה, הם מתנגשים. בהוגוורטס הרוחות עברו דרך קירות וחפצים מוצקים, אבל לילי אף פעם לא שאלה את עצמה מה קורה אם הן נוגעות אחת בשנייה. מסתבר שרוחות לא יכולות לעבור אחת דרך השנייה, דבר שלילי מוצאת נחמד. ככה היא יכולה לחבק את ג'יימס, וזה בדיוק מה שהיא עושה אחרי החזרת הסוג-של שיווי משקל שלה שהתערער כתוצאה מההתנגשות. 
אחרי שהם נפרדים, ג'יימס אוחז בידה ומוביל אותה אל הנקודה בה עמד קודם, ולילי רואה מה היה כל כך מעניין שם שהוא לא זז עד שראה אותה. היא מזהה את הכדור הכחול מבית הספר המוגלגי בו למדה בילדותה. הפרטים מתחברים אצלה בראש במהירות וההבנה נוחתת עליה.
"אנחנו על מאדים." לילי אומרת. צליל קולה עדיין מוזר לה, אבל היא מניחה שתתרגל.
"תקועים במקום להמשיך הלאה, אני חושב. כי אני לא בחרתי להיות רוח רפאים ואני מניח שגם את לא," מוסיף ג'יימס. "אבל תראי את זה." עדיין מחזיק בידה, הוא עוצם עיניים, למרות שלילי לא יודעת כמה זה עוזר כשאתה רוח, ומתרכז. כשהוא פותח אותן (והיא שמה לב שהן כבר לא חומות, אלא כסופות-לבנות כמו שאר גופו) מופיע משהו שבהיעדר מילה טובה יותר היא מכנה מסך. בהתחלה היא לא מבינה מה הוא מציג, ואז נדמה לה שהיא מזהה את הפרופסורים מקגונגל ודמבלדור, נמצאים ברחוב חשוך.
"אלה..?" היא לא משלימה את השאלה. 
"כן," משיב ג'יימס שהבין את כוונתה. "הדבר הזה הופיע אחרי שניסיתי להשתמש באנרגית קסם שאולי נשארה לי, והוא מציג את מה שקרה אחרי..." קולו גווע באמצע ההסבר, אבל לילי מבינה מה רצה להגיד. "קודם ראיתי את הארי, הוא חי. סיריוס חילץ אותו מהבית שלנו ומסר אותו להאגריד. אני מניח שדמבלדור ומקגונגל מחכים להם." ג'יימס מסיים להסביר ולילי מחבקת אותו שוב, מלאה בהקלה. היא לא יודעת איך, אבל הארי שרד. וזה כל מה שחשוב. 
הם צופים באירועים בשתיקה, ידיהם אוחזות אחת בשנייה. לילי מחניקה השתנקות מופתעת כשהיא מזהה באחת את הרחוב, ואת הבית לידו הם משאירים את הארי שלה. היא תוהה אם לרוחות יש דמעות, כי אם כן עיניה בוודאי מלאות בכאלה. היא מקווה שאחותה תתייחס יפה אל הארי, למרות הקשר שלהן שנהרס. כשהמסך עובר להציג חגיגות שמחה על היעלמותו של וולדמורט לילי מפסיקה להביט בו. היא קורסת לישיבה (מסתבר שהיא יכולה לעשות את זה) על הקרקע המשונה של מאדים. ג'יימס מחבק אותה ולא מדבר, היא יודעת שהוא מבין אותה ומקבלת את התמיכה השקטה. הם נשארים ככה עד שהמסך מראה את הבוקר העולה באנגליה.

הזמן עובר, וכמעט כל מה שלילי וג'יימס עושים הוא להביט במסך (הם גם מסוגלים לשמוע, אחרי שלילי השתמשה בשארית אנרגית הקסם שנשארה לה בשביל האופציה הזאת). הם רואים את סיריוס הולך לאזקבאן ולא מדברים על פיטר. הם צופים בהארי מתבגר ומצטערים שהם לא שם בשבילו. בשאר הזמן הם מפתחים תאוריות על למה הם נמצאים במאדים. הם יודעים שיש עוד רוחות של קוסמים על מאדים, ששומרות מרחק, חלקן של אנשים שלחמו בשורות מסדר עוף החול, ולכולן נשארה אנרגית קסם מסויימת. לילי תוהה אם האנשים על כדור הארץ שמים לב אליהם, אבל מניחה שהתשובה היא לא.
הם צופים בהארי מקבל את המכתב להוגוורטס ומגלה את העולם הקסום. הם דואגים ומשועשעים (בעיקר ג'יימס) כשהוא מסתבך בצרות ושמחים לראות אותו מרגיש בבית ונהנה עם חברים. כשהם צופים בחרדה בהארי ביער האסור (וג'יימס מקלל את הבן למשפחת מאלפוי), ללילי עולה רעיון. היא נזכרת בשיעורי אסטרונומיה, ובכינוי שבו קראה הפרופסור למאדים – מחולל הקרבות.
היא מספרת לג'יימס על התאוריה החדשה שלה בקול שקט, שכבר התרגלה לצליל שלו. ההסבר פשוט – הם נמצאים על מאדים כי הם חללי המלחמה, והקרבות עומדים להתחדש, הם הרי ראו את וולדמורט שותה דם חד קרן ביער האסור. ככל הנראה יש לרוחות על מאדים משימה – להזהיר את הנמצאים על כדור הארץ שזה מה שעומד לקרות.
אבל עדיין נשארה להם שאלה – איך המסר עובר. ג'יימס הוא זה שהעלה את התשובה, אחרי בהייה ממושכת במסך.
"הקנטאורים," הוא אמר. "מה הם אמרו להאגריד? המאדים זורח חזק הלילה. הם הרי צופים בכוכבים, כנראה שהם קולטים אותנו." ההסבר שלו טוב, רק שיש בו בעיה קטנה שלילי מציינת.
"אבל אנחנו נמצאים על מאדים כבר כמה שנים טובות, למה דווקא הלילה הוא זרח חזק במיוחד?"
הם מנסים לחשוב על הסבר, על משהו חריג שהיה באותו הלילה, תוך כדי צפייה בהארי עושה את בחינות סוף השנה שלו. לילי נזכרת בחיוך בזמן שבו היא הייתה תלמידת שנה ראשונה שלחוצה מהבחינות. ג'יימס מחייך למראה החיוך שלה, ופתאום שם לב למשהו.
"לילי, האור שלך חלש יותר!"
היא לא מבינה למה הוא מתכוון. "האור שלי?"
"כן! בתור רוחות, אנחנו מפיצים הילה חלשה של אור. עכשיו את זוהרת באור חלש יותר."
"אבל בסך הכל נזכרתי במשהו נחמד," היא אומרת, עדיין לא מבינה את ההיגיון בדבר. "למה שזה יחליש את עוצמת האור של ההילה שלי?"
"אני לא יודע," משיב ג'יימס, "תנסי לחשוב על משהו אחר, אולי משהו שמדאיג אותך." זה לא קשה, הארי ו-וולדמורט מדאיגים אותה מאוד. "הנה! עכשיו את ממש זוהרת." הוא מחייך אליה. "כנראה שבגלל החרדה שלנו כשהארי נכנס ליער ופגש בוולדמורט האור שלנו היה חזק יותר, והקנטאורים שמו לב."
"זה עדיין לא הגיוני לגמרי," אומרת לילי. "למה שנזהר חזק יותר דווקא כשאנחנו דואגים?" ואז התשובה עולה במוחה. "אה. מאדים נקרא מחולל הקרבות, ואנחנו דואגים בגלל סכנה..."
פתאום עכשיו הכל ברור, והשהייה במאדים יותר מעניינת (למרות שלילי לא בטוחה כמה זה טוב) כשהם צופים בהרפתקאותיו של הארי ומעלים זיכרונות. אבל הם עדיין תקועים, בלי יכולת לעזור במלחמה השנייה נגד אוכלי המוות. כל מה שהם עושים זה לזהור חזק יותר ויותר מרוב דאגה, וזה מתסכל. 
כשדולורס אמברידג' נמצאת בהוגוורטס, לילי תוהה אם האור שלהם יכול להתגבר יותר. מסתבר שכן, כי ג'יימס ממש מסנוור במהלך הקרב על מחלקת המסתורין, ולילי מניחה שגם היא (והארי, האם באמת שמע אותם קודם דרך הפרגוד? כמה הייתה רוצה להיות מסוגלת להגיד לו שהיא אוהבת אותו וגאה בו). 
ואז הם רואים את סיריוס נופל דרך הפרגוד. הקרב עדיין ממשיך, אבל ג'יימס מפסיק להסתכל על המסך ועובר לסרוק במבטו את פני השטח האדומים-כתומים של מאדים. לילי מבינה אותו. סיריוס, קוסם שנפל בקרב במלחמה שרק התחילה, צפוי גם הוא להיתקע על מאדים מחולל הקרובות לפני שיוכל להמשיך הלאה. 
היא אומרת לג'יימס ללכת לחפש את סיריוס, ממשיכה לעקוב אחרי הארי. 

ג'יימס חוזר עם סיריוס כעבור שעה בזמן כדור הארץ. לילי מפסיקה לרגע להסתכל על המסך ומחבקת את סיריוס. היא מניחה שג'יימס סיפר לו על הצפייה, כי הוא לא שואל ופשוט צופה יחד איתם, כאילו היה שם כל הזמן. לילי מוסרת להם את תקציר האירועים שפספסו (נדמה לה שעיניו של סיריוס כסופות במיוחד כשהיא מתארת את התנהגותו של הארי) והם צופים בשקט בדמבלדור מספר להארי על הנבואה.
כשהמסך עובר להציג את תגובת משרד הקסמים לאירועים האחרונים, לילי וג'יימס מסבירים לסיריוס את תאוריית ההסבר שלהם לעניין "תקועים על מאדים". הוא מקבל את זה די טוב ומפריע עם השאלות הנכונות באמצע ההסברים. לילי מחייכת קלות למראה שני החברים הוותיקים שעברו להשלמת פערים מהזמן בו לא התראו, אבל מחשבותיה עוסקות בהארי. היא סומכת עליו ועל דמבלדור ועל מסדר עוף החול המחודש שיצליחו להביס את וולדמורט למרות הקשיים, לא משנה כמה זמן זה ייקח.
ואולי כשיגיע הזמן שאורו של מחולל הקרבות ידעך, הם יוכלו להמשיך הלאה.