הסיוט

בס"ד

"קום! הכל צריך להיות מוכן בזמן ליום הולדתו של דאדלי!" צעקה פטוניה. הארי המנומנם יצא מהארון שמתחת למדרגות וניקה מעיניו קורי שינה וקורי עכביש. הוא לא הבין למה הוא זה שצריך לבשל את הבייקון בכל בוקר, הרי דודה פטוניה גם ככה מתעוררת לפניו והיא יכולה לבשל הרבה יותר מהר ממנו.

"אני בא, אני בא..." אמר הארי כשהגיע למטבח והתחיל לבשל לאט ובטוח.

בשולחן המטבח ישב הדוד ורנון וקרא את הנביא היומי. אילו מוגל היה רואה את העיתון הוא היה נדהם מהתמונות הזזות ומהכתבות העוסקות בשרי קסמים למיניהם, אבל משפחת דארסלי הייתה רגילה משום ש... ובכן, ורנון, פטוניה ודאדלי היו קוסמים.

"הארי, תביא את הדואר!" צעקה פטוניה. הארי נאנח, עזב את המחבת ופתח את חלון המטבח. ינשוף נכנס עם ערימת מכתבים במקורו ובטפריו. הארי לקח את המכתבים והינשוף הלך לדרכו. המכתבים הונחו על שולחן המטבח מול ורנון והארי שב להכין את ארוחת הבוקר.

"זוז כבר, חתיכת מוגל מטונף," אמר הדוד ורנון כשנגמרה לו הסבלנות. הוא הזיז את הארי ובעזרת כמה נפנופי שרביט הכין את ארוחת הבוקר.

"כל בוקר אותו הדבר..." הוא נאנח ושב לכסאו.

פטוניה עברה על המכתבים. "אחותך מגיעה לביקור, ורנון," היא אמרה כשהשליכה מכתב ממארג', "והנה המכתב שחיכינו לו."

הארי הציץ לעבר המעטפה שפטוניה החזיקה. על גב המעטפה היה סמל של גירית, נחש, אריה ונשר מקיפים את האות H. זה היה הסמל של הוגוורטס, בית הספר של פטוניה וורנון ובקרוב גם של דאדלי.

"אוי, דאדלוש סמאדלוש שלי," פטוניה בכתה מהתרגשות, "הוא עומד להגיע להוגוורטס!"

"הבן שלנו יביא לנו הרבה כבוד," ורנון אמר בסיפוק, "שלא כמו..." הוא הוסיף ופזל לעבר הארי.

סיפור חייו של הארי היה די טראגי בעיניו. זה התחיל מסבו וסבתו, הזוג אוואנס, שני קוסמים מוכשרים שנולדה להם בת יפהפיה, לילי שמה. לצערם הרב היא הייתה סקיבית. אחותה הקטנה פטוניה לא איחרה להיוולד גם היא, והיא הייתה קוסמת רבת עוצמה. הארי תיאר לעצמו שקשה להיוולד סקיב למשפחת קוסמים מפוארת, וייתכן שזו הסיבה שבעוד פטוניה התפתחה לה בהוגוורטס לילי החלה להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים. זה התחיל בבן של השכנים, סוורוס סנייפ, שהגיע ממשפחה מפורקת, והמשיך בכנופיית עבריינים שלילי הגיעה אליהם בדרך לא דרך. עד מהרה לילי הייתה מסובכת על מעל לראש עם העולם התחתון, ובהמשך אף הפכה לאישיות די בכירה שם. היא התחתנה עם חד מכנופיית "הקונדסאים" שהטילה אימתם על תושבי הממלכה המאוחדת, אך לבסוף היא ובעלה ג'יימס נרצחו על ידי מאפיונר בשם טום רידל, או לורד וולדמורט כפי שנהגו לכנותו. זה היה חיסול חשבונות מכוער שהיכה בתדהמה את עולם הפשע, וחיסול החשבונות הזה הוביל לאחר כשחברי כנופיית הקונדסאים האשימו אלה את אלה בבגידה. בנם של לילי וג'יימס, הארי פוטר, נמסר על ידי שירותי הרווחה למשפחתו היחידה. אחותה של לילי, פטוניה המכשפה המוכשרת, נאלצה בעל כרחה לגדל את אחיינה המוגלגי. הארי תיאר לעצמו שמצפה לו מסלול חיים דומה לזה של אימו, בתור המוגל היחיד שגר בדרך פריווט מספר ארבע. הוא הביט בעצב ובקנאה בדאדלי מסתכל במכתב מהוגוורטס ביראת כבוד, יודע שכך מתחיל סיפורו של דאדלי ונגמר סיפורו שלו עצמו. ואם עתידו של הארי הוא להיות עבריין, אין סיבה להתאמץ במיוחד לשנות את המסלול הזה...

כשהארי למד בתיכון העירוני הוא הביט בדאדלי הולך ומתפתח בהוגוורטס. הארי לא לגמרי הבין מה הולך בבית הספר המוזר הזה. הוא רק ידע שדאדלי לומד בבית גריפינקלו או סלית'פאף או משהו כזה. כשדאדלי סיים בהצלחה את לימודיו בהוגוורטס הארי כבר נשר מבית ספרו לפני שנים. כעת, משצבר די כח ויכולת והכיר "עמיתים למקצוע" הוא היה מוכן לנקום את שנות ילדותו. הוא מצא את כתובתו של דאדלי דארסלי שהיה נשוי באושר למכשפה בשם פנסי פרקינסון. הוא תיכנן איך להגיע לביתו של דאדלי, בדק מתי דאדלי נמצא בביתו, וכל מה שנשאר לו זה להגיע לשם ולחסל אותו.

דאדלי הזדקף במיטתו שטוף זיעה קרה. זה הסיוט הראשון שחלם זה שנים רבות. החלום הציג מציאות מטרידה שדאדלי הצטמרר מלחשוב עליה. הוא והוריו קוסמים? הארי מוגל? המחשבה הזאת עוררה חלחלה בעמוד השדרה שלו.

הדפיקות ששמע בדלת הבית הקpיצו אותו בבהלה ממיטתו. הוא רץ לעבר הדלת והביט בחריר ההצצה בזהירות. הארי פוטר המתין מעברה השני של הדלת. מה, יכול להיות שבכל זאת זה לא חלום? זה לא ייתכן! הארי הרי נשלח ללמוד בהוגוורטס, ומי שהיה קרוב לעבריינים היה דאדלי בעצמו... אז מה הארי עושה שם? ודאדלי חשב שהם נפרדו לנצח אחרי היום ההוא בדרך פריווט, כשבאו שני קוסמים משונים ולקחו אותם משם לנצח...

"אני יודע שאתה שם, דאדלי," אמר הארי בקוצר רוח, "תפתח ותקרא לורנון ופטוניה, אני רק רוצה להעביר לכם הודעה."

משונה מאוד. דאדלי לא האמין. הבזקים מהחלום ההוא עדיין עלו בו.

רגע, זה רק חלום! הארי לא באמת רוצח. דאדלי פתח את הדלת לרווחה והארי נכנס.

"דאדלי, אמצע הלילה, מה אתה עושה?" נשמע קולה המנומנם של פטוניה מתוך הדירה המפוארת בה גרו. בהמשך נשמעו גם צעדיה ולבסוף היא הופיעה בעצמה, מביטה בהארי בתדהמה.

"אתה... אתה..." היה כל מה שהצליחה לומר.

"שלום דודה," אמר הארי ולא הצליח להחניק את חיוכו.

"מה אתה רוצה?!" היא צעקה.

"באתי רק לומר שאם אתם רוצם אתם יכולים לחזור לבית בדרך פריווט," אמר הארי, "האיום הוסר."

"הוסר?" שאלה פטוניה.

"אני הסרתי אותו," ענה הארי.

"הרגת את וול-וול-" החלה פטוניה לומר, שלמרות שהייתה מוגלגית התקשתה להגות את השם הזה.

"כן, הרגתי את וולדמורט. הכל בסדר עכשיו. אתם יכולים לחזור, למרות שנראה לי שדדאלוס דיגל סידר לכם בית יפה יותר משהיה לכם שם..." הוא אמר כשהביט בסלון המפואר.

"טוב, סליחה שהפרעתי לכם," אמר הארי ופנה ללכת, "אבל הרגשתי שאני חייב להודיע לכם את זה."

"רגע!" אמר דאדלי פתאום. הוא לא ידע למה בדיוק, אבל לראות את הארי מותש כולו גרם לו לחוש... לא בנוח...

"תרצה להישאר כאן, רק לכוס תה?" דאדלי שאל, "אתה נראה כאילו מתת וחזרת לחיים..." מה שלא היה רחוק מהאמת. הארי הביס את וולדמורט רק 20 שעות קודם לכן, והוא לא עצם עין ולא נח לרגע מאז שהגיע לביתו של אברפורת' דמבלדור לפני הקרב על הוגוורטס.

הארי ופטוניה הביטו בדאדלי בהפתעה. מה גרם להזמנה הזאת להגיע פתאום?

"פשוט חשבתי, אף פעם לא אירחנו אותך כמו שצריך... ואתה נראה די רע... ואם לא נתראה לעול כדאי שניפרד פעם אחת כמו שצריך, לא?" אמר דאדלי, "אתה לא חייב להסכים."

פטוניה חיבקה את בנה בעיניים דומעות. "הו, דאדלוש סמאדלוש שלי! אתה כה אצילי!" היא צעקה באושר.

"מה זה הרעש הזה?" נשמע קולו העצבני של ורנון מתוך הבית.

"נסביר לו כשיקום," אמרה פטוניה, "מה אתה אומר, הארי?"

"כן, תודה, למה לא," נענה הארי ונכנס לתוך הבית, "הייתי מוכן לרצוח מישהו עכשיו בשביל רגע של שקט" הוא הוסיף בקריצה לדאדלי שהחל לפחד שוב.