ניצחון

אנובאריה מצמצמת עיניים אל השמש, שנראית בוהקת מתמיד מבעד לפתח בצמרות העצים בקרחת היער שבה היא עומדת. היא כמעט ולא זוכרת איך השמש נראית, אבל היא די בטוחה שהיא לא אמורה להיות גדולה כל כך או לבנה כל כך. או שבעצם כן? העיניים שלה כבר הסתגלו לחשכה התמידית ששררה בזירה.

כאב עמום פועם היכן שהוא באחורי ראשה.

היא יכולה לשער מדוע קברניטי המשחק גילו לה רק עכשיו את קרחת היער הקטנה הזו אחרי שתעתה ימים ארוכים באפלה. הקהל צריך לראות את מה שהובטח לו; הקרב הסופי -עד המוות- בין המיועד מחמש לאנובאריה. היא עייפה, וחיוורת, ולא מסוגלת להתמודד עם כמות האור ששטפה אותה.

היא לא ראתה אור מאז הקפיטול, כי שום דבר לא הצליח לחדור מעבר לצמרות העבות שחסמו הכל בזירה. זו הייתה הברקה חדשה של הקפיטול, להילחם בחושך, אבל הם כנראה נכנעו ללחץ שהופעל עליהם וחשפו מספיק אור בשביל שהקרב יהיה מעניין.

אנובאריה כבר איבדה את בעל הברית האחרון שלה לחשכה: הוא לא הפסיק למלמל שטויות על אור השמש ולבסוף הפך לשבר-כלי מתייפח שגווע לאיטו עד שגמר את זה- ולקח את הסכין האחרון שלה איתו. היא לא יכלה לראות את הרחפת מגיעה, ולשלוף ממנו את הסכין שהתהדק באחיזת המוות שלו. המסכן אפילו לא זכה שתמונתו תוקרן בשמיים, המכוסים לחלוטין; כל מיועד קיבל צמיד עם מספרי מחוז, שכשמיועד מת האור הבהב, וכבה.

"איפה אתה?!" היא צרחה לעבר היער, נחושה להוציא משם את המיועד מחמש. להקה של ציפורים שחורות התעופפו בקירקורים למשמע קולה וכיסו כמעט לחלוטין את הפתח שדרכו נכנס אור. לא לא לא, רק אל תקחו לי את השמש! היא חשבה בהיסטריה, ונשמה לרווחה כשהציפורים חזרו לעץ, וחשפו מספיק אור בשביל שהיא תראה את המיועד מחמש.

שניהם נלחמים בידיים חשופות, כמו חיות, כל כלי נשק שהיה אי פעם ברשותם אבד מזמן. הוא מכה אותה בצלעות באגרוף שמרוקן את ריאותיה מאוויר. היא שורטת אותו לאורך כל הצד השמאלי של פניו בשלושה חתכים מדממים. הוא מרסק את העצם של הקרסול הימני שלה. היא מנקבת את וריד הצוואר שלו... עם השיניים.

הוא נופל לקרקע, מתעוות, טובע בדמו שלו. היא מנגבת בקהות חושים את הדם מזווית פיה, חם ורטוב ובטעם של חלודה ומלח. אני... נשכתי אותו בצוואר היא קולטת בעירפול. התותח שלו יורה.

"אני מכריז על אנובאריה קנטוול כמנצחת של משחקי הרעב השישים!"

סולם מצמיד אותה אליו בזרם חשמלי ומעלה אותה למעלה. היא מצליחה להבחין לשנייה בהשתקפות שלה על דלת הזכוכית. האישה הצעירה והפראית שהיא רואה מזכירה לה אגדה ישנה ומפחידה שהיא שמעה פעם, על אנשים בעלי עור חיוור שניזונים מדם אדם ויוצאים רק בחשכה.

העולם נוטה הצידה, והיא מתרסקת על הריצפה הקרה. משהו פועם לה בראש. בום בום בום בום. אולי זו הלמות הלב שלה? היא נופלת לזרועותיה הקפואות של האפלה.

חשכה.

דממה.

ועד עצם היום הזה, אנובאריה פוחדת מהחושך.