ללמוד לבטוח בך מחדש

המערכת יחסים של רון והרמיוני החל משנה שישית, רוב הזמן מנקודת מבטה של הרמיוני (גם אם זה לא בגוף ראשון). הפאנפיק מדורג NC-17 , ואומנם יהיו פרקים שאולי הדירוג בשבילם היה יכול להיות יותר נמוך, אבל תמיד התבאסתי כשראיתי על פרק ספציפי אזהרה שהוא עומד להיות בדירוג גבוה יותר, כי זה ספוילר ולא בא לי לעשות ספוילרים. לכן כל הפאנפיק מדורג בדירוג גבוה, ואם זה לא הסגנון שלכם, אני לא איעלב אם לא תקראו...

למרות שאם לא אכפת לכם- אז אשמח אם תקראו ותגיבו :)

אין מספיק פאנפיקים של רון והרמיוני שמראים את האהבה ביניהם, הזוג הכי טוב בספר לעניות דעתי... אז הנה הניסיון שלי:

פרק 1.

שנה שישית

בזמן האחרון יותר מידי דברים פורחים להרמיוני מהראש. היא כבר לא מרוכזת, מגיעה למקומות בטירה שלא התכוונה אליהם, מרחפת כשהיא לומדת בספרייה, ואפילו קרה פעם שפרופסור היה צריך לחזור על השאלה שלו כי היא לא שמה לב. כמובן שהיא ידעה את התשובה, אבל עדיין זה לא היה מתאים לה לא לשים לב לשאלה שנשאלת, במיוחד ע"י פרופסור.

למשל עכשיו- היא שכחה את הספר בלחשים עתיקים למרות שידעה שצריך אותו לשיעור הקרוב.

היא עלתה במהירות למגדל גריפינדור, בתקווה שתספיק להגיע באיחור של דקות בודדות לשיעור ושהפרופסור לא תהיה יותר מידי קפדנית. חדר המועדון היה יחסית מלא לשעה הזאת של היום, וזאת משום שלרוב תלמידי שלושת השכבות הגבוהות הייתה שעה חופשית, אלא אם כן הם בחרו לקחת את אחד מהשיעורים היותר קשים, כמו הרמיוני. בנוסף, מהחלון היה ניתן לראות את הגשם ניתז על הזגוגיות, ומנע מהתלמידים שהיה להם זמן פנוי את ההנאה של המדשאות הרחבות שהווגוורטס מציעה.

היא עלתה 2 מדרגות כל פעם עד למגורי הבנות של השנה השישית. לא שמה לב שהדלת סגורה למרות שברוב המוחלט של שעות היום היא הייתה פתוחה. הרמיוני פתחה את הדלת, וכשידה עדיין על הידית היא נעצרה. קולות עמומים נשמעו מבעד לכילות המוסטות של אחת המיטות. היא לא הייתה צריכה יותר מכמה שניות לקלוט שזו הייתה המיטה של לבנדר.

"לא ככ-, כן, אוו, כן, תמשיך ככה", היא שמעה את אנחותיה של לבנדר מאחורי הכילות, מלוות בגניחות של מישהו אחר בעל קול עמוק יותר. "ככה? את בטוחה?"

הרמיוני קפאה. היא תזהה את הקול הזה בכל מקום.

"כן. רגע, הינה ככה", לבנדר המשיכה.

"אני לא רוצה להכאיב לך", היא שמעה את קולו חסר הביטחון של רון.

"זה בסדר, זו לא הפעם הראשונה שלי. פשוט תמשיך לעשות מה שאני אומרת ומראה לך". לבנדר אמרה בחוסר סבלנות.

הדיבורים הפסיקו אך האנחות והגניחות של שניהם התגברו ונהפכו יותר ויותר תדירות.

"נראה לי שאני עומד..." רון אמר בקול צרוד.

"תנסה למשוך את זה כמה שאתה יכול, אני עדיין לא" לבנדר אמרה בעצבנות.

הרמיוני סוף סוף יצאה מהקיפאון שלה, והחליטה שעדיף לה לקבל עונש על זה שאיחרה לשיעור וגם לא הביאה ספר מאשר להישאר איפה שהיא נמצאת או לנסות להיכנס לתוך החדר, לקחת את הספר ולהסתכן שהם יגלו אותה.

היא סגרה את הדלת בעדינות, כדי שלא ישמעו אותה, אבל גם אם היא הייתה מרעישה, ספק אם הם היו שמים לב לכך. הם היו יותר מידי עסוקים.

האם הרגע היא צפתה ב-, דמעות עלו בעיניה של הרמיוני בזמן שירדה במדרגות לכיוון חדר המועדון ויצאה במהירות דרך התמונה של האישה השמנה.

ברור שהוא לא אוהב אותה, איך הוא יכול? הוא הרי אוהב את לבנדר, אחרת הוא לא היה איתה עכשיו, ביחד בחדר סגור ויחדיו על המיטה שלה ו...

הוא תמיד יראה אותה בתור חברה טובה ולא כמישהי שאפשר להתאהב בה. היא הרי לא נשית כמו לבנדר, עם השיער הבלונדי שלה. היא לא מצחקקת מכל בדיחה שרון אומר. היא לא מנוסה כמוה. לא היה לה האומץ הגריפנדורי פשוט לתפוס את רון ולנשק אותו, לא משנה כמה פעמים המחשבה עלתה לה בראש וכמה פעמים חלמה על זה. היא רק ידעה לריב איתו, לצעוק עליו ושהוא יצעק עליה בחזרה, להציק לו, לרדת עליו ולהוריד את הערך שלו, גם שלא התכוונה.

היא נכנסה לחדר השירותים והתחילה למרר בבכי. רון לא מסתכל עליה בכלל בצורה שהיא הייתה רוצה והיא ידעה את זה, ודמעות לא ישנו את זה, אז למה הן ממשיכות עדיין לרדת?

מספיק לחשוב עליו! היא צעקה על עצמה בתוך ראשה. תסתפקי בזה שהוא אחד מהחברים הקרובים ביותר שיש לך וכנראה הסטטוס הזה לא ישתנה. היא נשמה עמוק והוציאה אוויר באיטיות. וכך היא המשיכה למספר דקות.

הדמעות הפסיקו לרדת סוף סוף. היא הסתכלה על עצמה במראה. עיניים נפוחות, אף אדום ושיער פרוע. היא שטפה את הפנים כדי להתרענן ולשטוף את שבילי הדמעות על לחיה. בנפנוף שרביט ומלמול כמה מילות קסם, האף כבר לא היה אדום והעיניים לא היו נפוחות, אך היה עדיין ניתן לראות מעט אדום כשריד לדמעות. כשפי ריפוי תמיד היו הצד החלש שלה (אבל עדיין טובים משל רוב השכבה שלה). היא אספה את שערה על מנת לנסות לאלף אותו, אך עדיין קצוות שיער מתולתלות הצליחו לצאת.

השיעור יגמר בעוד כמה דקות, כבר אין טעם ללכת אליו. היא תצטרך למצוא תירוץ לפרופסור, אולי תציע להכין עבודה נוספת או ארוכה יותר ממה שנתנה להם בפעם הקודמת.

היא החליטה ללכת לכיוון האולם הגדול על מנת לאכול צהריים. כשהיא נכנסה דרך הדלתות הרחבות היא העיפה מבט לכיוון השולחן של גריפינדור. חיוך קטן עלה על שפתיה כשהיא ראתה את הארי יושב שם, ואנחת הקלה יצאה מבין שפתיה כשראתה שהוא יושב לבד ללא רון. למרות שכנראה רון ולבנדר כבר סיימו, או יותר נכון גמרו.

היא התיישבה בשולחן הארוך מול הארי. לא היה קשה לשים לב שהרמיוני הייתה שקטה שלא כדרכה.

"הכל בסדר?" הארי שאל.

"בטח. מה כבר יכול להיות לא בסדר?" שאלה בקול יבש בזמן שהניחה אוכל בצלחת שלה.

"תגידי לי את. למה את כל כך שקטה?"

"כי אני אוכלת עכשיו" פתרה אותו בכך והם אכלו בשקט לזמן קצר, עד שרון הגיע והתיישב ליד הארי. הרמיוני הרגישה שגופה מתקשח. הוא ניסה להסתיר את חיוכו ללא הצלחה גדולה. היא קברה את פניה ולא יכלה להסתכל עליו בכלל.

"הכל בסדר איתך?" עכשיו היה תורו של רון להישאל ע"י הארי.

"בטח". רון הרים את כוסו על מנת לנסות להסתיר את חיוכו ולגם ממיץ הדלעת. "איתך?"

"אני... אמ... בסדר." הארי אמר בבלבול בזמן שהעביר את מבטו מרון להרמיוני והחליט לא להתערב.

רון התחיל להעמיס אוכל על הצלחת שלו. "אני גווע ברעב".

"מתי אתה לא?" הארי שאל בציניות.

"נכון" רון צחק, "אבל במיוחד אחרי פעילות גופנית" הוא פלט, והאוזניים שלו הפכו לאדומות בקצוות שלהם, והרמיוני הרגישה עקצוץ בעיניה בזמן שהדמעות עלו שוב.

"פעילות גופנית? אבל ביטלתי את אימון הקווידיץ' בגלל מזג האוויר." הארי הסתכל על חברו הטוב בתהייה.

האוזניים של רון נצבעו בצבע אדום עמוק, ולא רק הקצוות שלו. "אמ... אתה יודע... כל ההליכה במסדרונות הארוכים והעליה בגרמי המדרגות הגבוהים..." הוא מלמל במבוכה.

הארי החליט לא לחקור את ההתנהגות המוזרה של חברו, של שני חבריו, והמשיך לאכול.

הרמיוני זיהתה את לבנדר בדיוק נכנסת לתוך האולם הגדול, ולכן הכניסה במהירות לתוך פיה את מעט האוכל שהיה על צלחתה וקמה מהשולחן.

"כבר?" הארי שאל.

"כן. אני צריכה ללכת לספרייה", ברחה מהאולם הגדול, עוברת על פני לבנדר ללא ברכת שלום.

אומנם הפאנפיק גמור, אבל תמיד נחמד לקרוא תגובות חדשות, אז תגיבו :)

		הפרק הבא