איך אוכל לחיות כך?

לפני המילחמה, חיי היו מושלים.

היו לי חברים וחברות, מישפחה גדולה ואהבה נסתרת.

כן, אני מתכוונת אליך.

וכשהמילחמה הטיפשית הזאת החלה, האמת הכתה בי בפנים. יותר מידי חזק.

כשראיתי את מישפחתך עומדת במעגל, מסביב לדבר מה, חיפשתי אותך ביניהם.

ואז ראיתי אותך.

אבל לא בין בני מישפחתך, לא ליד חבריך, ולא עם אחיך- צוחקים על המילחמה.

ראיתי אותך שמה, בין המתים.

באותו רגע. זיכרון היכה בי.

ראיתי אותך מולי, עם אחיך לידך, מספרים לי את הבדיחה על הבגדים הנוחים לחתונה.

התחלתי להסמיק.

חשבתי שהיתכוונתה אלי.

אני זוכרת גם, איך תיכננתי שאחרי המילחמה, אגש אליך ואומר לך את אשר על ליבי.

איך הייתי בטוחה שתאמר אותו דבר.

הדמעות החלו לזלוג ללא שליטה על פני.

לא יכלתי להפסיק אותן. איך אוכל?

איך אוכל לחיות עם הידיעה, שלא אמרתי לך את מה שאני מרגישה כלפיך.

אז במקום זה, מילמלתי את זה, מקווה שאתה שומע...

"אני אוהבת אותך, פרד..."