הקונדסאים קוראים את הארי פוטר

ויתור זכויות:לרולינג המדהימה

הערה:זה פיק שפורסם בהרבה מקומות לכן כשיתחילו הפרקים שאני כותבת אני יודיע על כך

הפרק:
"משעמם לי," אמר סיריוס.
"אנחנו מודעים לזה," השיב רמוס, "אמרת לנו את זה רק שלושים פעמים."
"זה הכל? נראה לי שאני מאבד את היכולות שלי. אני משועמם, אני משועמם, אני משועמם..."
"אנחנו יודעים!"
"תפסיקו לצעוק שם למעלה!" צעקה אימא של רמוס, וגרמה לבנה האהוב לסתום את אוזניו בכאב.
"משעמם לנו!" צעק פיטר, ורמוס תחב את ראשו מתחת לכרית.
"אז תעשו משהו מועיל!"
"אתם מוכנים בבקשה כולכם לסתום? אתם עושים לי כאב ראש!"
הסיבה לשעמום של שלושת הבנים הייתה אחת: כל תוכניותיו של רמוס לחג תוכננו לארבעה אנשים. זה היה לפני שג'ימס חלה בשפעת האסייתית, שמנעה ממנו להגיע, ושלושת הבנים האחרים היו תקועים אצל רמוס בלי שום דבר לעשות מלבד לעצבן את אמו ולהקניט אותו על מחנה השבויים שהוא תכנן עבורם במרתף.
"היי, מה זה?" פיטר, שהיו לו כמה סיבות בלתי ברורות להיות מתחת למיטה, שלף ספר. הספר לא נראה כאילו מישהו קרא בו אי פעם, ולמעשה הספר בכלל עוד לא נפתח ונשא עליו את המחיר. המחיר שלו היה 5 דולרים.
"או, לעזאזל, זה עושה את זה שוב." אמר רמוס, זרק מעליו את הכריות והסתכל למטה. "שיחקתי כאן בשנה שעברה ופתחתי מעין חור שמשמש מעבר בזמן מתחת למיטה. זה די טוב למעשה, יש כמה חפצים נהדרים שאני יכול לקבל מהעתיד."
"זה נראה לא חוקי," אמר סיריוס.
"כן. אז?"
"נכון... כמה נכון..."
"זה ספר של מוגלגים," אמר פיטר. "יש עליו עדיין את התג של המחיר. נראה די טוב." הוא הראה להם את התג, עליו היה כתוב הארי פוטר ואבן החכמים מאת ג'יי קיי רולינג.
"מוזר," אמר סיריוס. "מה נראה לכם?"
"יש רק דרך אחת לגלות." אמר רמוס ובאותה הנשימה לקח את הספר מפיטר, התיישב בכיסא האהוב עליו ליד מדף הספרים, ופתח את הספר. "נוח לכם? אז בואו נתחיל."

אדון וגברת דַרְסְלִי, דיירי דרך פְּרִיוֶוט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם.

"טוב, זה הולך להיות ספר מעניין." אמר סיריוס בעוקצנות.

לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.

"מזכיר את פרופסור מקגנוגל." אמר פיטר.
"לא... היא מאמינה בדברים מוזרים ואפופי מסתורין. היא פשוט לא מאמינה שלא אנחנו אחראים להם." אמר רמוס.
"מה שנכון נכון." אישר פיטר.

מר דַרסְלי היה מנכ"ל של חברה בשם גְרַאנִינְגְס לייצור

"מטאטאים?" שאל סיריוס.
"ממתקים?" הציע פיטר.

מקדחות.

"בו!" אמרו סיריוס ופיטר יחדיו.
"בבקשה אל תגידו לי שאלו מקדחות של רופאי שיניים." אמר פיטר.
"היי, אתה זה שזקוק להן אחרי כל הממתקים שאתה אוכל." התריס רמוס.

הוא היה איש גדל-ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר – למרות שדווקא היה לו שפם שמן למדי.

"עד גיל שבע הייתי בטוח ששפם זה שפמנון קטן." אמר סיריוס.
"זה היה לחלוטין לא נחוץ." השיב פיטר.
"פשוט חשבתי שזה דבר ששווה לחלוק אותו..." אמר סיריוס.

גברת דַרסְלי היתה רזה ובלונדינית, ולה היה צוואר ארוך פי שניים מהאורך המקובל, מה שהיה שימושי מאוד, כי רוב זמנה עבר עליה בהצצה מעל גדרות כדי לרגל אחר השכנים שלה.

"נשמע כמו לילי אוונס." אמר רמוס.
"חשבתי שהסכמנו לא להזכיר אותה במהלך החופשה?" אמר סיריוס בחלחלה.

לַדַרסְלים היה

"ילד!" ניחש פיטר.
"צפרדע?" הציע סיריוס.
"כלבלב..." אמר רמוס.
"היית רוצה!" אמר סיריוס. בתגובה, נתן רמוס לסיריוס מנה של קללות שהשתיקו אותו.

תינוק קטן

"אה!" התנצח פיטר.
"אתה אמרת ילד... בספר כתוב תינוק!" ניסה סיריוס לקטוע את נצחונו.
"אז? לפחות אני הייתי בכיוון הנכון!" טען פיטר.
"לפחות אני צדקתי במין!" הצטדק סיריוס.
"מה?" שאלו יחדיו פיטר ורמוס.
"טוב... אולי זו הייתה צפרדע ממין זכר!" החליט סיריוס.

ששמו דַאדְלִי,

"דאדלי!" אמרו השלושה ופצחו בצחוק.
ובעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו.
בשלב זה סיריוס לא יכל להימנע ממבט עם שמץ של ספקנות.

דבר לא היה חסר לדַרסְלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו.

"אממם... את מי בחדר הזה הם מזכירים לכם? *שיעול* רמוס *שיעול*" שאל פיטר.
"היי!" גונן על עצמו רמוס.

הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו ישמע על משפחת פּוֹטֶר.

"פעם גם אני הרגשתי ככה, לגבי ג'יימס." אמר סיריוס. "אבל כבר למדתי שכל מה שצריך זה להתרחק ממנו במקומות ציבוריים."
"אני מתרחק ממנו רק לתקופות..." השיב רמוס.
"כן, במיוחד כאשר יש לו שפעת אסייתית." אמר פיטר.
"או בזמנים בהם הוא היפראקטיבי." הוסיף רמוס.
"אם אנחנו מתרחקים ממנו כשהוא ככה, איך זה שאנחנו מסתובבים עם סיריוס?" שאל פיטר.
"זו תעלומה." הקניט רמוס את סיריוס, שלא איחר להגיב ב"היי!" כעוס.

גברת פּוֹטֶר הייתה אחותה של גברת דַרסְלי,

"ללילי אוונס יש אחות..." אמר פיטר.
"גם לי." השיב רמוס.
"ולג'יימס גם יש... זה סבל משותף." אמר סיריוס.
"לרוע המזל." אמר רמוס.
"היי!" צעקה אחותו של רמוס מהקומה מתחת, "שמעתי את זה!"

אבל עברו שנים רבות מאז נפגשו לאחרונה. למעשה, גברת דַרסְלי נהגה להעמיד פנים כאילו אין לה בכלל אחות, כי אחותה ובעלה הכלומניק היו האנשים הכי לא דַרסְליים בעולם.

"האנשים הכי לא דרסליים? 'דרסליים' זה מושג?" שאל פיטר בתמימות.
"זה רק בספר." השיב רמוס בקול מיושב.
"זה כמו הביטוי שכתוב בספר שיקויים – 'סוורוס סנייפ הוא בחור נחמד'." אמר סיריוס.
"זה כתוב שם רק כי אתה כתבת את זה." השיב רמוס בתוכחה.
"אני?" התממם סיריוס.
"או אתה או מישהו אחר שחותם 'סיריוס בלק'. האפשרויות רבות..." אמר פיטר.
"אמרתי לכם כבר שזה לא אני!" אמר סיריוס.
"*שיעול* חתימה *שיעול*" השתנק רמוס.

הדַרסְלים הצטמררו מלחשוב מה יגידו השכנים או יום אחד הפּוֹטרים יבואו לבקר ברחוב שלהם.

"הם יגידו טוב, תמיד אפשר לשנות את השם ואז כבר לא יקשרו אותנו אליו." אמר סיריוס בעוקצנות.
"זה ממש לא יפה איך שאתה יורד על ג'יימס." אמר לו רמוס בצדקנות.
"אה, אז לו מותר לעשות צחוק על חשבוני, אבל לי אסור לצחוק עליו?"
"טוב... סיריוס, לך יש שם מצחיק. לפוטר לא." התערב פיטר.
"אממם... גם פיטר זה לא שם מצחיק?" שאל סיריוס בתמימות מזוייפת.
"היי! השם שלי לא מצחיק, אל תרד עליו! אתה מתחיל לעצבן אותי!" כעס פיטר.
"גררר...." השיב סיריוס.

הדַרסְלים ידעו שגם לפּוֹטרים נולד ילד קטן, אבל הם מעולם לא ראו אותו. הילד היה סיבה טובה נוספת להתרחק מהפּוֹטרים – הם לא רצו שדאדְלי יתחבר עם ילד כזה.

"הם לא ממש חברותיים, מה?" אמר רמוס.
"הם רק מנסים להגן על הבן שלהם. הם בטח מודעים לכך שבן למשפחת פוטר עלול לרדת עליו בגלל השם שלו." השיב סיריוס, שעוד לא נרגע מקודם.
"'סיריוס' זה באמת שם נורא, אתה צודק..." אמר פיטר.
"מספיק עם זה!" התעצבן סיריוס.
"אבל אתה זה שהתחלת עם זה שוב... 'לרדת עליו בגלל השם שלו'..." אמר פיטר בתמימות.
"לא התכוונתי עליי!" השיב סיריוס.
"אה, באמת?" שאל רמוס.
"תמשיכו-לקרוא-את-הסיפור!" סינן סיריוס בעצבנות.

כשדַרסלי ואשתו התעוררו בבוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורנו, לא היה רמז בשמים המעוננים

"הסיפור הזה מתחרש באנגליה, בטוח שהוא מתרחש פה." אמר פיטר.
"הוא חייב להיות. אנחנו המדינה היחידה בעולם שלא ירד בה גשם במשך תשעה חודשים רצופים. הבצורת פה חמורה יותר מהשעמום שלנו..." השיב רמוס.

בחוץ

"באמת? השמיים בחוץ?" שאל פיטר בטמטום מזויף, "ואני חשבתי שהם בפנים!"
"לא משנה פיטר. אם פעם תזדקק לשכל להשאלה, אני פה." אמר סיריוס בעוצקנות.
"אתה? אתה פה אם הוא יצטרך שכל?" השיב לו רמוס באותה המידה.
"היי!" התעצבן סיריוס שוב, שהתחיל להרגיש שמהות היום היא לרדת עליו.

לכך שדברים מוזרים ומסתוריים עומדים להתרחש ברחבי המדינה.

"וואוו... דברים מסתוריים... למקגונגל יהיה יום עמוס." אמר פיטר.
"ואנחנו נקבל שנה שלמה של ריתוק." השיב רמוס.
"זה לא אשמתי!" קפץ סיריוס.
"אשמתנו.... זה לא אשמתנו." הדגיש רמוס.
"זה לא אשמתנו!" תיקן סיריוס.

מר דַרסְלי פיזם לעצמו בשעה שבחר עניבה משעממת במיוחד לענוב לעבודה,

"גם אבא שלי נוהג לשים עניבות משעממות לעבודה." העיר סיריוס.
"אתה בטח מתכוון שהוא נהג לעשות את זה לפני שהוא נעצר על ידי משרד הקסמים." אמר רמוס.
"כן..."

וגברת דַרסְלי ריכלה בעליצות וניסתה להכריח את דאדְלי המצווח להיכנס לְכיסא התינוקות שלו.

"גם אתה נהגת לצרוח כשהיו מנסים להכניס אותך לכסא התינוקות?" שאל פיטר את סיריוס.
"לא. אני הייתי ילד טוב. חוץ מזה, אם אני הייתי צורח, הייתי גורם לכולם למות מהרעש." השיב סיריוס.
"לא, באמת?" שאל רמוס ברצינות, מזויפת כמובן.
"אז... מה היה קורה בסוף? אתה יודע, היית גורם לאנשים למות או לרצות להיאסר רק בשביל להתרחק ממך?" הקניטו פיטר.
"הייתי בוכה עד שהייתי רטוב מדמעות." אמר סיריוס, מסמיק.
"וזה הזמן להמשיך בסיפור במהירות..." העיר רמוס.

שניהם לא הבחינו בינשוף הזהוב הגדול שחלף ביעף ביער על פני חלונם.

"הם היו צריכים להבחין?" שאל סיריוס.
"כנראה שכן." השיב רמוס.
"ממתי זה יוצא דופן שינשוף עף ליד החלון?" שאל פיטר.
"אצל המוגלגים זה נדיר. אצלם ינשופים עפים רק בלילה." הסביר רמוס.

בשעה שמונה וחצי נטל מר דַרסְלי את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של גברת דַרסְלי וניסה לנשק לפרידה גם את דאדְלי, אבל לא הצליחה, מפני שדאדְלי היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים.

"אוי, הילדים של היום..." נאנח סיריוס.
"אנחנו הילדים של היום." העיר רמוס.
"בדיוק. רק לחשוב על איך שאנחנו מתנהגים..." אמר סיריוס וגרם לרמוס ופיטר חלחלה.

"איזה מתוק," התמוגג מר דַרסְלי ויצא מהבית.

"למה יש לי תחושה שהילד הזה הולך להיות יותר מדי מפונק?" שאל רמוס.
"אבא שלי בחיים – " התחיל סיריוס ונקטע על ידי פיטר.
"כן, אבל אבא שלך היה אוכל מוות. ובאזקבאן." העיר פיטר.
"טוב, זה פרט שולי." הצטדק סיריוס.

הוא נכנס למכונית ויצא מהחניה של מספר ארבע.

"חכו רגע, הספר הזה לא כזה מעניין, נכון?" שאל סיריוס.
"אף פעם אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו." העיר רמוס.
"אתה צודק. הכריכה גורמת לו להיראות כל כך מעניין..."

רק בקרן הרחוב הוא הבחין בסימן הראשון למשהו מוזר – חתולה מעיינת בְּמפה.

"מקגונגל." אמר פיטר במיודענות. "היא בטוח שמעה על כל הדברים המוזרים והמסתוריים שקורים."
"פיטר, איך אתה מצליח לגרום לדברים להישמע כל כך לא הגיוניים?" שאל סיריוס. "הרי זה סיפור!"
"זהו כישרון מיוחד." התגאה פיטר.
"כך שמעתי..." אמר סיריוס.

לרגע אחד מר דַרסְלי לא עיכל את מה שראו עיניו –

"וואוו," אמרו סיריוס ופיטר כאחד, "***ם הבן אדם..."

אך מייד הוא הסב את ראשו להביט שנית.

"חברה, תשמרו את ההערות שלכם לעצמכם בבקשה." ביקש סיריוס מחבריו שהיו עסוקים בלדמיין את התמונה של האיש גדל המימדים.

בפינת דרך פְּריוֶוט אכן עמדה חתולה מנומרת, אבל שום זֵכר למפה לא נראה. מה עלה על דעתו?

"אני יכול לנחש..." הציע סיריוס, אך השתתק נוכח מבטו של רמוס.

זו בטח היתה מין טעות אופטית.

"כן, זו היתה טעות אופטית ואני מלכת שבא." אמר פיטר.
"באמת? אני יכול להיות הדבורה שלך?" שאל סיריוס.
"מה?" פיטר לא הבין.
"אל תשאל. פשוט... אל תעשה את זה." אמר רמוס בייאוש.

דַרסְלי מיצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה.

"החתולה חייבת להיות מקגונגל." קבע פיטר.
"הספר הזה בדוי, מקגונגל אמיתית." אמר סיריוס. "בכל מקרה, למה אתה חושב ככה?"
"לפי המבט, הבהייה."

ביציאה מהרחוב לכיוון העבודה דַרסְלי המשיך לעקוב אחרי החתולה בראי מכוניתו. הוא ראה איך החתולה קוראת בשלט שעליו כתוב דרך פְּרִיוֶוט. לא, לא קוראת בו, כי אם מסתכלת עליו – הרי חתולים אינם מסוגלים לקרוא, לא שלטים ולא מפות.

"אבל החתולה הזו כן." אמר פיטר.

מר דַרסְלי התנער קלות וחדל לחשוב על החתולה. בדרכו הָעירה הוא לא חשב על דבר מלבד משלוח גדול של מקדחות שקיווה לקבל מאוחר יותר באותו יום.

פיטר וסיריוס בהו ברמוס, מתחננים לדבר אך פוחדים.
"לא כדאי לכם בכלל..." הזהיר רמוס.
"מה?" שאלו פיטר וסיריוס בהיתממות.

אבל בכניסה לָעיר המקדחות פרחו ממוחו.

"תשתקו." התריס רמוס.
"אבל לא אמרנו כלום!" התגונן סיריוס.
"אז בואו נמשיך כך."

בזמן שעמד בפקקים של הבוקר, הוא לא יכול היה שלא להבחין במספרם הגדול של האנשים הלבושים באופן מוזר ביותר. אנשים עטויי גלימות.

"אוכלי מוות!" הציע פיטר.
"אמא! אבא! שלום!" אמר סיריוס.
"חשבתי שאתה לא מחבב את הוריך?"
"אני לא. אבל במקרה הספציפי הזה, ובקשר לבן אדם הזה..."

מר דַרסְלי לא סבל אנשים שהתלבשו בבגדים מוזרים –

"את זה אומר מוגל? הוא הסתכל פעם איך הוא מתלבש?" תמה רמוס.
"ואת זה אומר אדם שכל פעם שיש ירח מלא הוא עירום לחלוטין." אמר לו סיריוס בתוכחה.
"נו, אז? את זה אמר אדם שחונך על-ידי אוכלי מוות." אמר פיטר.
"ואת זה אומר פיטר..." סגר רמוס את המעגל, דבר שהביא להתעופפותן הפתאומית של שלוש כריות.

האופנות המטורפות של הצעירים!

"עם זה אני חייב להסכים." אמר רמוס.
"אתה בן אדם צעיר." השיב סיריוס בתמיהה.
"אז? אני עדיין יכול להסכים." עמד רמוס על שלו.
"זה נשמע כמו ההיגיון של סיריוס, לא של רמוס..." אמר פיטר.
"כנראה הוא מדבק." העיר רמוס, והוא ופיטר הסתובבו, וישבו כשגביהם מופנים אל סיריוס, כדי לא להדבק.
"היי!" הזדעק סיריוס.

הוא שיער שזו איזו אופנה טיפשית חדשה. אצבעותיו תופפו בעצבנות על ההגה, ומבטו נפל על

"לבחור הזה יש ממש מוח מלוכלך, לא? מסתכל על כל בחורה שנייה שעוברת ברחוב!" אמר סיריוס.
"לא, אין לו. לך לעומת זאת..." השיב רמוס.

קבוצה של קוּקוּאים כאלה שעמדו ממש בקִרבת מקום. הם התלחששו ביניהם בהתרגשות. מר דַרסְלי נזעם לגלות שלפחות שניים מהם לא היו כלל צעירים – מה, האיש ההוא שם נראה מבוגר אפילו יותר ממנו, והוא עוטה גלימה בצבע ירוק-אזמרגד! איזו חוצפה!

"כן, הרי אסור לתת לאנשים מבוגרים להסתובב ברחוב." הסכים פיטר.
"זו הפלייה על רקע גיל..." העיר רמוס.
"היי, אני רק מפשט את מה שהאיש בסיפור חושב."
"רגע," אמר סיריוס בהפתעה, "אתה רוצה להגיד לי, שיש כאן סיפור?!"

אבל אז עלה על דעתו של דַרסְלי שמדובר כנראה באיזו הצגה מטופשת. ברור שהאנשים האלה מנסים לגייס כספים לאיזושהי מטרה – כן, זה ההסבר.

"רגע, לא הבנתי, הוא צריך לשלם להם על זה שהם לבושים ככה?" תמה פיטר.
"למה לנו לא משלמים?" הוסיף סיריוס בטמטום.
"בוא ג'יימס, לא אכפת לי אם תדביק אותי בשפעת, רק תציל אותי משני אלה..." אמר רמוס בייאוש.

הפקק התקדם, ותוך דקות אחדות מר דַרסְלי הגיע לחניון של גראנינגְס. מחשבותיו נתונות שוב למקדחות.

"שוב מקדחות?" נאנח סיריוס, "לבחור הזה אין חיים."
"טוב, לפחות הוא לא חושב על התינוק שלו..." אמר רמוס.
"

מר דַרסְלי נהג תמיד לשבת כשגבו מופנה אל החלון במשרדו שבקומה התשיעית.

"וואוו! קומה תשיעית? איזה דבר מדליק!" העיר סיריוס.

אלמלא כן, ודאי היה מתקשה עוד יותר להתרכז במחשבות על מקדחות באותו בוקר.

אתה יכול לראות הרבה דברים מהקומה התשיעית." אמר פיטר.
"אוי..." נאנח רמוס בייאוש.

הוא לא ראה את הינשופים שעפו הלוך ושוב לאור היום,

"ינשופים שולחים מכתבים באוויר" העיר פיטר.
"באמת?" התלהב סיריוס.
"אתם רוצים מקלחת קרה, שניכם?" אמר רמוס, ספק נוזף ספק צוחק.
"לא." ענו פיטר וסיריוס כאחד.

למרות שהאנשים ברחוב דווקא הבחינו בהם. הם הצביעו והסתכלו פעורי-פה כינשוף אחר ינשוף חלפו בתעופה מעל לראשיהם.

"אם אפילו תעזו לחשוב על זה, אני מבטיח לכם שאתם לא תהיו בחיים לחגוג את יום ההולדת הבא שלכם!" הקדים רמוס תרופה למכה.

מרביתם לא זכו לראות ינשוף קודם לכן אפילו בלילה.

"מוגלגים!" הסכימו השלושה מתוך ייאוש.

על מר דַרסְלי לעומתם, עבר בוקר שיגרתי ונטול-ינשופים לגמרי. הוא צעק על חמישה אנשים שונים.

"צדקת רמוס," אמר סיריוס, "הוא לא אדם חברותי במיוחד."
"מה הם עשו לו שהוא צעק עליהם?" תמה פיטר.

הוא ניהל כמה שיחות טלפון חשובות וצעק עוד קצת. מצב-רוחו היה מצוין

"הוא פשוט אוהב לצעוק?" שאל רמוס.
"מסתבר..." השיב פיטר.

עד להפסקת הצהריים, כשהחליט לצאת ולהתרענן מעט
בטיול אל הצד השני של הרחוב, כדי לקנות לו לחמנייה במאפייה ממול.

"הוא בטוח הולך לקנות לחמנייה מתוקה," אמר סיריוס, "השמן הזה..."
בשלב הזה, רמוס כבר התייאש מלנסות לקרוא את הסיפור בלא הערות, והלך ל*** את ראשו בקיר כהפגנת ייאוש.

הוא שכח לגמרי מהאנשים בגלימות, עד אשר חלף על פני קבוצה כזאת שעמדה סמוך למאפייה. הוא הביט בהם

סיריוס פתח את הפה, להגיד משהו, אך רמוס עצר אותו בזמן: "תודה מקרב לב סיריוס." ובתגובה סגר סיריוס את פיו.

בכעס. הוא לא ידע למה, אבל האנשים האלה גרמו לו להרגיש אי-נוחות מסוימת.

"כן, כן. פשוט אדם לא חברותי." העיר פיטר.

גם החבורה הזאת התלחששה לה בהתרגשות, והוא לא ראה אצלם אפילו קוּפּת תרומות אחת לרפואה. כשחלף על פניהם שוב בדרכו חזרה, מחזיק סופגנייה שמנה בתוך שׂקית,

"ברור למה הוא שמן... תראו מה הוא אוכל." אמר פיטר.
לפתע נתקפו סיריוס ורמוס בהתקף שיעול.
"היי!" הזדעק פיטר, שהבין כי חבריו המסורים מנסים להעיר לו שגם הוא כל היום אוכל דברים כאלה...

הוא קלט כמה מילים משיחתם.
"הפּוֹטֶרים, נכון, ככה שמעתי – "

"טוב, אז בסופו של דבר הם כן צריכים להחליף את השם על תיבת הדואר כדי שלא יקשרו אותם לפוטרים." אמר סיריוס.
"אני אספר לג'יימס שאמרת את זה." השיב רמוס.

"כן, הבן שלהם, הַארִי – "

"הממ... הארי פוטר." חשב סיריוס בקול, "למה זה נשמע מוכר?"
רמוס התייאש, סובב את הספר והחזיקו כך שהם יכלו לקרוא את הכותרת הגדולה על הכריכה 'הארי פוטר'.
"אה, כן, מפה זה מוכר. נזכרתי עכשיו."

מר דַרסְלי נעמד במקום. הפחד הציף אותו.

"אני מקווה שהוא יודע לשחות." העיר פיטר.
"שמעתי שאנשים שמנים יכולים לצוף!" אמר סיריוס, "פיטר, זה נכון?" שאל בתמימות מזויפת.

הוא הִפנה מבטו שוב לעבר המלחששים כאילו רצה להגיד להם משהו, אבל התחרט ברגע האחרון.
הוא חצה את הכביש כמו טיל, מיהר אל משרדו, גער במזכירה שלא תפריע לו, זינק אל הטלפון וכמעט שסיים לחייג את מספר הטלפון שלו בבית כששינה לבסוף את דעתו.

"הוא מוזר, לא?" אמר פיטר.
"הוא בטוח יודע משהו שאנחנו לא." הסכים רמוס.
"כמו למשל... למה אנחנו עדיין קוראים את הספר המשעמם הזה?" העיר סיריוס.

הוא השיב השפופרת על כנה ּוליטף את השפם שלו, מהרהר...

"וואוו! זה אומר שהוא יודע לחשוב!" אמרו השלושה.

לא, זו סתם איוולת מצידו.

"כמה לא צפוי!" אמר רמוס בציניות.

פּוֹטר זה לא שֵם כל-כך יוצא-דופן. הוא היה משוכנע שיש הרבה אנשים בשם פּוֹטר, שיש להם בן שקוראים לו הארי.

"זה ממש חמוד ומעורר רחמים, איך שהוא מנסה לשכנע את עצמו." אמר פיטר.
"עולם קטן או מה? אנחנו עדיין רק בעמוד 12..." העיר סיריוס.

ולמען האמת, הוא בכלל לא בטוח שלאחיין שלו קוראים הארי. הוא אף פעם אפילו לא ראה את הילד.

"מאיזושהי סיבה לא מובנת, יש לי תחושה שהוא יראה אותו ביום הבא." הרהר סיריוס בקול.

אולי קוראים לו הארְווי. או הארוֹלד.

"דַרסְלי, טיפש שכמוך – הארולד מתקצר להארי!" אמר סיריוס למר דרסלי.

אין טעם להדאיג סתם את גברת דַרסְלי,

"הוא קורא לאשתו גברת דרסלי. אני מריח מריבה..." אמר רמוס.
"נו באמת, אפילו חוש הריח שלך לא עד כדי כך טוב." השיב פיטר, ורמוס העמיד פנים שלא שמע זאת.

היא תמיד נלחצת כשמזכירים את אחותה.

"מי לא?" תמה רמוס.
"היי!" צעקה אחותו של רמוס מהקומה מתחת בכעס.

והוא בכלל לא מאשים אותה – אילו לו הייתה אחות כזאת... ובכל זאת, כל האנשים האלה בגלימות...
אחר-הצהריים הוא התקשה יותר להתרכז במקדחות, וכשיצא מהבניין בשעה חמש בערב הוא היה עדיין מודאג כל-כך, עד שבלי לשׂים לב הוא נתקל במישהו שעמד ממש מִחוץ לדלת.

"רמת העיוורון שלו זהה לאי-חברתויות שלו." העיר פיטר.
"אולי ניתן לו את המשקפיים של ג'יימס." הציע סיריוס.
"ואז איך ג'יימס יראה?" תמה רמוס.
"הוא לא, זה הרעיון."

"אני מצטער", הוא דער, בזמן שהישיש הקטנטן

"נשמע כאילו זה פרופסור פליטיק..." אמר רמוס.
"או אולי סבא של ג'יימס..." הציע סיריוס.
"סבא של ג'יימס אמור להיות גבוהה, לא?" שאל פיטר.
"לא בתמונות הילדות שלו!" אמר סיריוס.

מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שדַרסְלי הבחין כי האיש עוטה גלימה סגולה. הוא כלל לא נראה מוטרד מזה שכמעט הפילו אותו ארצה.

"הוא מוזר." הסכימו השלושה.

להפך, פניו קרנו בחיוך רחב והוא אמר בקול צפצפני שגרם לעוברים ושבים להסתכל עליהם:

"זה חייב להיות פליטיק בהשפעת הליום." אמר רמוס.

"אל תצטער, אדוני היקר – היום שום דבר אינו יכול להעציב אותי! שִׂיׂ ושׂמַח, כי אתה-יודע-מי הוּבס סוף-סוף! אפילו מוּגְלְגִים כמוך צריכים לחגוג ביום המאושר והנפלא הזה!"

"אתה בטוחה שהוא רק על הליום?" שאל סיריוס.
"אה, לא." הסכים רמוס.
"אני כבר לא כל כך בטוח שזה ספר של מוגלגים. אני מתכוון... זה כל כך מדויק בהמון דברים..." חשב פיטר, "אני מעריך שאנשים באמת ישמחו ויחגגו אם וולדמורט יובס..."

והאיש הזקן חיבק את מר דַרסְלי סביב בטנו והמשיך ללכת.

"לא ידעתי שפליטיק יודע לחבק!!" התפלא סיריוס.
"הוא בטוח שתוי. למה אני בכלל צריך להסביר את זה?" אמר רמוס.

מר דַרסְלי נעמד במקומו ולא זז. בזה הרגע חיבק אותו זָר מוחלט, ונדמה היה לו שהוא גם כינה אותו מוּגְל או משהו כזה.

"איך זה שמוגל לא יודע מה זה מוגל?" תמה סיריוס.
"בגלל שהוא מוגל!" ענה לו רמוס.

הוא היה נסער. הוא מיהר אל מכוניתו והתחיל לנסוע הביתה, מקווה כל הזמן שהוא רק דימיין את הכול, דבר שאף פעם לא קיווה לו קודם לכן, כי הרי הוא שונא אנשים שמדמיינים דברים.

"אוקיי, החלטתי." הודיע פיטר, "אני ממש לא אוהב את האיש הזה."

כשחנה ליד מספר ארבע, הדבר הראשון שראה – וזה כְּלל לא שיפר את מצב-רוחו – היה החתולה המנומרת שאותה ראה בבוקר. עכשיו עמדה החתולה על חומת החצר שלו.

"חתולים נוהגים לעשות את זה." אמר סיריוס.
"נראה שגם מקגונגל." הוסיף פיטר.
"זו הפעם האחרונה שאני הולך להגיד לך את זה – החתולה הזו היא לא מקגונגל." התעצבן סיריוס.
"על כמה אתה רוצה להתערב שזו היא?" שאל פיטר.
"20 אוניות." אמר סיריוס.
"אתה בפנים."

הוא היה משוכנע שזו אותה החתולה – הוא זיהה את הסימנים סביב עיניה.
"קישטא!" קרא מר דַרסְלי בקול רַם.

"כן, כאילו שזה יעבוד." העיר סיריוס.

החתולה לא זזה. היא רק תקעה בו מבט חמוּר.

"אני שם 25 אוניות. רק בגלל המבט..." הודיע פיטר.

האם זו התנהגות נורמאלים לחתולה? תמהּ מר דַרסְלי.

"אבל אין לך 25 אוניות." אמר סיריוס.
"לא, אבל לך יש." השיב פיטר.
"זו-לא-מקגונגל!" התעצבן סיריוס.

הוא ניסה להשתלט על עצמו, פתח את הדלת ונכנס הביתה. עדיין היה נחוש בדעתו לא לספר דבר לאשתו.

"ברור שהוא יספר..." אמר רמוס.

על גברת דַרסְלי עבר יום שיגרתי ונורמאלי לגמרי.

"אוי, איזה מתח..." העיר סיריוס בציניות.

בארוחת הערב היא סיפרת לו על כל הבעיות שיש לגברת השכנה עם הבת שלה, ועל הביטוי החדש שדאדְלי למד היום ("לא רוצה!"). מר דַרסְלי השתדל להתנהג כרגיל. אחרי שדאדְלי הושכב לישון, הוא נכנס לסלון בדיוק בזמן כדי לשמוע את הידיעה האחרונה בחדשות הערב:
"ולבסוף, חובבי ציפורים ברחבי המדינה דיווחו כי הינשופים הפגינו היום התנהגות יוצאת-דופן.

"או..." אמר רמוס, וסיריוס ופיטר נכנסו להיסטריה, מזויפת כמובן.

למרות שהציפורים הללו צדות בלילה, וכמעט אף פעם אינן נראות בשעות היום, דוּוח היום על מאות מקרים של ינשופים שהתעופפו לכל הכיוונים היום אחרי זריחת השמש. המומחים אינם יודעים להסביר מדוע חרגו פתאום הינשופים ממנהגי השינה שלהם."

"המומחים לא כאלה טובים, נכון?" אמר סיריוס.
פיטר התאמץ לכבוש את צחוקו, כדי לא לעצבן את רמוס המיואש, שניסה באמת לקרוא את הסיפור.

הקריין הִרשה לעצמו לחייך.

"רואים, הוא יודע יותר מהמומחים!" אמר פיטר.

"מסתורי ביותר. ועתה נעבור לתחזית מזג-האוויר עם גִ'ים מֶקְגַפִין. צפויות היום עוד מפולות-ינשופים, ג'ים?"
"למען האמת, טֶד," אמר החזאי, "על ינשופים אני לא יודע, אבל לא רק הם התנהגו מוזר היום.

סיריוס ופיטר פצחו בצחוק חסר מעצורים.
צופים מכל קצוות אנגליה, ממחוזות כמו קֶנט, יוֹרקשֵׁייר ודאנדי, מצלצלים כל היום כדי לספר לי, שבמקום הגשם שחזיתי אתמול הם היו עדים היום למטר של כוכבים!

"מדליק!" אמרו השלושה.

אולי היו אנשים

"ששתו יותר מדי." אמר רמוס.
"שהזו." הציע פיטר.
"שלקחו את התרופות של ג'יימס." המשיך סיריוס.
"מה אתה יודע על זה?" תמה רמוס.
"אני הייתי אצלו לפני שבאתי לפה, זוכר?"
"אה, נכון."
פיטר הסתובב בגבו לסיריוס, ואמר : "הוא נגוע במחלה!"
"היי!" נעלב סיריוס.

שהקדימו לחגוג את חג המדורות –

"וואוו... לזה לא ציפינו..." הסכימו שלושתם.

הוא יחול רק בעוד שבוע, רבותי! אבל הערב אני יכול להבטיח לכם לילה גשום."

"חזאים מוגלגים כמעט תמיד טועים." העיר פיטר.
מר דַרסְלי קפא במושבו.

"תפשירו אותו, מהר!" אמר סיריוס.
"למה?" שאל פיטר.
"נקודה טובה..."

כוכבים נופלים בשמי בריטניה? ינשופים מתעופפים לאור היום? אנשים מסתוריים בגלימות בכל מקום? ולִחשושּ, לִחשוּש קטן על משפחת פּוֹטר...

"הוא בטוח גר ליד ג'יימס." אמר רמוס.
"או ליד סיריוס." הציע פיטר.
"או ליד רמוס." השיב סיריוס.
"לא, זה בטוח ג'יימס. כולם מתלוננים על הפוטרים." אמר רמוס.
"נכון..." הסכימו סיריוס ופיטר.

		הפרק הבא