רק אני, לבדי

ישבתי על המרפסת והסתכלתי על הנוף. לא ידעתי שום דבר לפני שראיתי את זה. העיר מולי התפצצה. הכל התפוצץ, חוץ מהבית שלי. זה נראה כאילו יש בועה בלתי נראת סביבו. 

הסתכלתי סביבי מבועת ממה שראיתי, בזמן שהורי הגיעו למרפסת והכניסו אותי הביתה. 

"לך לחדר שלך, ג'וש." אמר לי אחד מהם. אפילו לא ידעתי מי. רק חשבתי על על אחותי, לילי. היא נסעה לפני שעה בערך ללונדון. אמרתי לעצמי שהיא בטח כבר בלונדון, אבל ידעתי שזה לא נכון. לוקח לה בדרך כלל יותר משעתיים לצאת מהעיר,

ועד שתגיע ללונדון...  לפחות ארבע שעות.

יצאתי שוב למרפסת, והסתכלתי מולי על מה שהיה לפני כמה דקות היי און ווי. הכל היה מלא עשן שנראה כמו ערפל, רק סמיך יותר. אבל אז ראיתי  מכונית נוסעת נוסעת במרחק של כמה עשרות מיילים, שסביבה בועה זוהרת כמו זו שסביב הבית שלנו. אבל ההבדל היחיד היה הצבע של הבועה. הבועה שלנו זהרה בצבע צהוב-שקוף, בעוד שהבועה שלה הייתה בצבע כחול, שדרכה לא יכולתי לראות כלום.

רצתי לחדר שלי. ארזתי תיק עם כמה בגדים, אולר, מצית ובקבוק מים, וכשכמעת יצאתי מהדלת, ראיתי את ארון הבגדים שלידה ופתחתי אותו כדי לקחת מעיל. אבל הוא כבר לא היה ארון בגדים. היו בתוכו פגיונות, חניתות, חרבות, קשתות, חצים עוד כלי נשק.

הבנתי ששום דבר כבר לא רגיל, לקחתי פגיון מהארון, ויצאתי לדרך.