האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מאחל חג פסח שמח וכשר!

Never Die

והשם שלי מהדהד על פני הכיכר. אפי טרינקט שואלת אם יש מתנדבים. אף אחד לא עונה.



כותב: The One Plus One
הגולש כתב 72 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 3733
4 כוכבים (3.667) 3 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: משחקי הרעב, כמובן - זאנר: ? - שיפ: בהמשך - פורסם ב: 03.12.2016 - עודכן: 16.01.2017 המלץ! המלץ! ID : 8102
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

שלום לכולם!

 אני מתנצלת שכל הפאנפיקים שלי הם על משחקי הרעב ה74, אני מניחה שאני טיפה אובססיבית :) סולחים לי? ^^ אבל הפעם אני לא רק מחליפה את נקודת המבט של קטניס, אלא גם משנה משהו ממש מהותי (אני לא אגלה לכם כדי לא לספלייר). תגובות יתקבלו בברכה! ;)

xoxoxo

שירי

.........



כשאני מתעוררת, לרגע אני עדיין לכודה בסיוט. האצבעות שלי מגששות בדחיפות אחרי אלו של קטניס, שמחבקת אותי ומצמידה את סנטרה לראשי. "זה היה רק חלום רע" היא מלמלת "תחזרי לישון". רק חלום. הנשימה שלי מתחילה לחזור לסדרה. רק חלום שעלול להפוך למציאות. אני שמה לב שהיא כבר לבושה לצאת ליער. בניגוד אליה, ביום האסיף רוב האנשים מעדיפים לישון עד האסיף. מי שמסוגל.

כשאני מתעוררת בפעם השנייה, רגועה יותר, היא עדיין לא חזרה. לעומתה, אמא כבר מוכנה, ומציעה לחמם בשבילי מים כדי להתקלח. אני שולחת אליה חיוך של אסירות תודה. אני עדיין זוכרת את התקופה הנוראה ההיא אחרי שאבא מת. הייתי צעירה מידי, והבנתי רק שלא איבדנו רק את אבא, אלא גם את אמא. עכשיו היא כבר חזרה אלינו, אבל אני בכל זאת נאחזת בה יותר חזק בכל פעם, כדי שלא תברח לי שוב.

 

אני עומדת מול המראה הסדוקה בחדר האמבטיה. אני כל כך מפוחדת שקשה לי לנשום. לא, לא קשה; כואב ממש. והכי נורא, זה להבין שאני לא מפוחדת בגלל קטניס ועשרים הפתקים ששמה רשום עליהם בכתב מוקפד. לא, אני מפחדת רק בגלל הפתק האחד, הבודד, היחיד, שלי. ההבנה הזאת ממלאת אותי בזעם פתאומי. את חלשה. אני מקרצפת את עורי עד שהוא נעשה אדום וכואב. את פתטית. אני מברישה את שיערי באלימות עד שהוא חלק לחלוטין, תולשת קווצות תוך כדי. כולם צריכים להגן עלייך, תמיד. את לא יודעת לעשות כלום חוץ מאשר לטפל בחיות האומללות שלך. "דיי כבר!" הצעקה שלי מקפיצה אותי ממקומי. רואה? את מפחדת אפילו מההשתקפות של עצמך. לפני שאני מצליחה לעצור בעצמי, אני מעיפה את המראה לרצפה באגרוף.

אני עומדת ליד קטניס, ידיי מקיפות את מותניה. אנחנו לא דומות בכלל: היא שזופה, כהת שיער ואפורת עיניים, בדיוק כמו אבא, מה שרק מודגש בעזרת השמלה הכחולה הבהירה והשיער הקלוע שמשלים באופן מושלם את הפרופיל שלה. לעומתה, אני בהירת שיער ועור וכחולת עיניים, כמו אמא. בבגדי האסיף הראשונים של קטניס, חצאית כבדה וחולצת מלמלה, ובשיערי הקלוע בצורה שרק חושפת את הפנים המבוהלות שלי עוד יותר, אני נראית בקושי בת עשר, בטח שלא שתיים עשרה. אני מעיפה מבט אחרון אל הבית, מנסה להשהות את היציאה בעוד רגע בודד. מבטי נופל אל הדגים המתבשלים בסיר ואל לחם המאפייה. כשקטניס הביאה את השלל היומי, הסכמנו פה אחד לשמור אותו לערב, לחגוג את זה שיצאנו בשלום. אם נצא בשלום.

 

אני וקטניס נטמעות בין עשרות ילדים בטווח של שתיים עשרה עד שמונה עשרה שנוהרים לכיוון הכיכר. למען האמת, חבל שעורכים את טקס האסיף בכיכר, אחד המקומות היותר נעימים במחוז שתיים עשרה. בכניסה, עורכים בדיקת דם, לוודא שאנחנו באמת מי שאנחנו אומרים. בנוסף, האסיף הוא הזדמנות מצוינת לבדוק דגימת אוכלוסין. אני מניחה שזו המטרה האמיתית של הבדיקה.

אפי טרינקט נעמדת על הבמה, כולה התרגשות ועליצות כתמיד. באמת, האישה הזו כל כך שמחה כל הזמן שזה ממש מפחיד, בשיניים לבנות מידי, שיער ורוד בהיר וחליפה ירוקה כדשא. הם באמת חושבים שזה יפה? הם באמת חושבים שזה נשמע יפה כשקולם הצווחני נוסק בסיום כל משפט כאילו מדובר בשאלה? הם באמת נהנים לראות את המיועדים מתים אחד-אחד?

כשהיא נעמדת מול כדור הזכוכית של הבנות, הלב שלי כבר דופק כל כך חזק שאני חוששת שהוא עלול לברוח לי דרך הצוואר. למען האמת, זה לא נשמע נורא כל כך, בהתחשב למה שיקרה לי אם אני אבחר. אבל לא. אני לא אבחר. יש לי רק פתק אחד ויחיד, פתק בודד בין אלפי אחרים.

זה לא עוזר לי במיוחד, כי השם שהיא קוראת הוא פרימרוז אוורדין.

 

פעם, כשהייתי קטנה, נתקעה לי בגרון עצם של דג בזמן ארוחה. זה די דומה לאיך שאני מרגישה כרגע, כי זה חד ודוקרני בגרון שלי, ולרגע אני לא מסוגלת לנשום. אני מנסה לקחת נשימה עמוקה, שיוצאת שטחית ורועדת. כשאני פוסעת ברגליים כושלות לעבר הבמה, אני מנסה לבחון את זה בעיניי הרופאה שלי. הביאו לי מטופלת במצב של הלם קשה. מה אני צריכה לעשות? זה קל- להגיד לה לספור כל נשימה עמוקה. שאיפה-נשיפה שאיפה-נשיפה שאיפה-נשיפה.

להפתעתי, זה נעשה קל מרגע לרגע, ואני מצליחה להגיע לבמה בלי להשתטח על הרצפה לגמרי. אני קולטת במעורפל שאפי מציגה אותי בפני הקהל, ושואלת אם יש מתנדבים. אם הייתי עכשיו במחוזות אחת, שתיים או ארבע, אנשים היו קופצים בשלב הזה, צורחים ומזנקים קדימה, להוטים להתנדב. אני זוכרת שכשהייתי ממש צעירה, ועדיין תמימה-משהו ורוצה לדעת הכל, שאלתי למה לא מאמנים מיועדים גם אצלנו, כי יש בטח סיבה שהם מנצחים כמעט בכל שנה. עכשיו אני כבר בוגרת יותר, ומבינה את השתיקה שהשתררה אחרי השאלה שלי, אבל לא יכולה שלא להשתוקק לרגע להימצא במחוז שבו מישהו יקח את מקומי. זה חולני ומעוות, אבל אני בכל זאת מקווה.

אבל אני במחוז שתיים עשרה, ובמחוז שתיים עשרה אף אחד לא העז להתנדב במקומי ובמקום בן הסוחרים ההוא, פיטה, שעלה לבמה לצידי.

הפרק הבא
תגובות

אהבתי · 06.12.2016 · פורסם על ידי :Darth Hader
פרים במשחקי הרעב... האמת שכבר יצא לי לקרוא פאנפיק כזה בוואטפאד, אבל מעניין אותי איך את תעשי את זה. הסגנון שלך מיוחד וההתחלה הזו ממש יפה.
ואני סולחת על זה שאת כותבת בעיקר על משחקי הרעב, את פשוט כותבת עליהם כל כך טוב שזה אף פעם לא ימאס (;

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
73 305 322 100


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007