"אני אחזור. תמיד."

זה תמיד היה מוזר. 

למדנו יחד באותה שכבה, אבל מעולם לא אמרנו לאף אחד שאנחנו מאוהבים. אני, נימפדורה טונקס, התאהבתי בבן דודי, סיריוס בלק. לא גילינו לאף אחד. ניפגשנו בלילות, צחקנו ו... היינו מאוהבים. ברמות. בלי מעצור. 

היינו כל כל דומים מהרבה בחינות, אבל כל כך שונים. 

אני זוכרת שכל פעם שהלכת, שנפרדנו, הייתי סופגת את דמעותיי בחולצתך, ותמיד היית לוחש לי בשקט באוזן: 

"אני אחזור. תמיד." 

והייתי מחייכת אליך, מאמינה לך. 

"אל תלך," בכיתי. "לא עכשיו."

הבטת בי במבט כואב. 

"זה הפוטרים. אני - אני חייב ללכת - "

נצמדתי אליך. 

"תחזור. תמיד."

ליטפת את שערי ברוך, מחייך. "ברור. תמיד." 

חייכתי אליך, נצמדתי לשפתיך. 

קמת, והסתלקת. הבטתי אל הדלת, ואמרתי לעצמי שעוד תחזור. 

לא ידעתי שזה יקח 13 שנה. 

המבט שתקעת בי...

הייתי בכיכר גרימולד, איתך, לבדי. באתי לראות במו עיניי שבאמת חזרת. 

נעצת בי מבט, כועס, עצוב, אוהב. 

אני הייתי המומה. פניי ריקות מהבעה.

לבסוף לחשת: 

"רואה? חזרתי."

ואז רצתי אליך, מעיני זולגות דמעות בשקט, והתרפקתי עלייך, חיבקתי אותך. השתנית, אפילו התכערת... אבל בשבילי נשארת הנער השובב, הצוחק, היפה-תואר. כמו שהיית תמיד, כמו שראיתי אןתך כל פעם כשחזרת, כמו שהבטחת. 

ליטפת את שערי ברוך. 

ידיך רפרפו על גופי, על רגליי. 

ידיך תפסו בפניי, ונישקת אותי. 

"לא קרה כלום?" לחשת בבהלה. 

"שלוש בלילה," התנשפתי, "מה יקרה עכשיו?"

חייכת ומשכת אותי על המיטה. 

נשכבת עליי ונישקת את שפתיי. 

"די... יש לך ריח פה..." צחקתי. 

"סתמי," נאנחת לתוך הנשיקה. 

דפיקה בדלת. 

"שיט," קמתי מהר, לובשת את חולצתי ועפה לחדרי. 

הוויזלים. אביהם הותקף. 

"לא!" צעקתי. "תשאר כאן! לך זה הכי מסוכן! אני אלך, וכל האחרים!" 

"די, מאמי, אני בא. לא יעזור. די, די לבכות."

"אתה יכול למות!" אמרתי בבהלה. "ואז - "

"אני אחזור. תמיד." 

"יגיע יום ולא תוכל לחזור."

אימצת אותי אליך. 

"אני הולך."

"אני באה עוד מעט, לעזור."

ניגשת לדלת. לפנהי שיצאת אמרת:

"אני אחזור."

כעבור כמה דקות, יצאתי אחריך עם כל חברי המסדר.

הגענו כשהארי פוטר וחבריו היו במאבק על החיים או למוות נגד אוכלי המוות.

ראיתי אותך נלחם בבת דודתינו, בטלריקס המגעילה.

ראיתי שאתה ממש מתאמץ להחלץ מקללותיה.

עצמתי עיניים, שחזרתי במוחי את מילותיך:

'אני אחזור. תמיד'.

אתה תחזור, אני יודעת.

הבזק אור ירוק. אתה נופל אל הפרגוד. בלטריקס צוחקת. מחשבותיי מתערפלות. מה קרה כרגע? אני לא ממוקדת... הכל נראה כמו בתוך חלום... צעקותיו של הארי פוטר מגיעות אליי כמו ממרחק. הכל קורה בהילוך איטי. מוחי לא קולט מה קרה כאן. מה קרה??? נפלת... בלטריקס... אבדה קדברה... לא - זה לא קורה - אבל אתה תחזור - אתה חייב לחזור - אתה הבטחת. הבטחת שתמיד תחזור...

אבל הפעם לא תחזור.