he is not one of us/לופין

רוח בין-הערביים הקלילה של סוף הקיץ טלטלה את ענפי העץ הדקיקים. זו הייתה אחת מהרוחות שהוריו וחבריו בבית-הספר המוגלגי כינו "הרוח שלא יכלה להעיף את רמוס", למען האמת, די בצדק; רמוס לופין היה נער חום שיער ועיניים, רזה וחיוור במקצת, שמשב הרוח החורפי והקל ביותר הזיז אותו ממקומו.
הוא ריחף על מטאטא ה"כוכב נופל" שלו, חובט תפוחים בזה אחר זה אל הגבעות הרחוקות בעזרת קרש עבה שמצא בקרבת מקום, אפילו לא מבחין בכך שזוג עיניים רעב ומשחר לטרף צופה בו מעבר לשיח שצמח פרא בשדה. זה היה פנריר גרייבק, זאב-האדם המסוכן ביותר שעולם הקוסמים ידע, שמטרתו הייתה לנשוך כמה שיותר קוסמי צעירים ולחנך אותם לשנוא את העולם שבו חיו, במקרה הטוב,, ולזכות בארוחה טובה מדי פעם.
הרגע שלו הוא חיכה הגיע מהר משציפה. רגע מושלם לתקיפה. רמוס נפל ממטאטאו בחבטה רמה וגרייבק הסתער על טרפו בחיוך מטורף שחשף שני טורי שניים מרקיבות. כל שלבש היה זוג מכנסיים קרוע וז'אקט עור מוכתם בדם ובוץ. הוא הדיף ריח מצחין מדם וזיעה והיה שעיר למדיי.
"הו, לא." נאנח רמוס בפחד. "סיפרו לי עליך, אתה גרייבק, ואתה אדם זאב נורא. אתה נושך את כל ילדי הקוסמים שאתה מוצא ומחנך אותם לשנוא-"
"חה, זה בטח האבא הבוגד הזה שלך!" קטע אותו גרייבק. עם כל מילה שפלט לאוויר האוויר היה קשה יותר לנשימה. "נראה איך הוא יגיב כשהבן שלו יהיה כמוני." יללת צחוק פרצה ממנו.
"זה לא יקרה, אני לא אהיה כמוך." עיניו החומות של רמוס נצצו בכעס. "וכן. אבי סיפר לי. יש לך איזושהי בעיה איתו?!" צעק בבוטות.
"מה אתה יודע? אתה רק בן אחת-עשרה, ואני הרי סתם גרייבק מסריח, נכון?" אמר והמשיך להתקדם לעבר הנער, שכבר פתח בריצה לאחור.
המרדף החל. הוא פתח בריצה הכי מהירה שהצליח לרוץ עקב רגליו הכושלות, וגרייבק דולק אחריו. "הא. לא תצליח לברוח, אני יותר מהיר ממך, ילד!" צעק גרייבק לעברו.
לאחר שלופין כבר היה במרחק של צעד מדלת ביתו, גרייבק כבר השיג אותו, והירח המלא עלה. יללת זאב וזעקת כאב חלושה נשמעו; הוא ננשך.

"איפה הוא?! הוא היה אמור לחזור כבר לפני שעות." מלמל לעצמו ג'ון לופין, אביו של רמוס, שכל הזמן הזה ישב בכורסתו המשובצת וכלל לא היה ער לקרב שהתרחש בחזית ביתו. "חכו פה, בנות. אני הולך לבדוק." אמר בהחלטיות לאשתו ולבתו הקטנה.
"רמוס ג'ון לופין, מה לעזאזל-" פתח ג'ון לפני שראה את בנו מוטל על הדשא וזרועו הימנית שותתת דם. "הו, לא. גרייבק." הוא הביט אל הירח שזרח במלואו באותו לילה. מה עוד יכול היה להשאיר על בנו סימני שיניים כאלה ולגרום לו לאבד כל-כך הרבה דם דווקא בליל ירח מלא?!

***

"א-אח, היד שלי!" נשמע מלמול חלוש מבעד לסדין.
"הה, רמוס שלנו חזר להכרה!" קרא ג'ון בשמחה. "אתה... איך להגיד... זאב-אדם."
"או, לעזאזל, לכל הרוחות והמרלינים! אני שונא אותו!" עוד מלמול מחאה נשמע מהסדין הלבן שכיסה אותו.
אחד המרפאים בקדוש מנגו שעבר בסביבה החליט להתערב. "זאב-אדם, מה? אין ממש משהו לעשות נגד זה," רמוס נאנח. "אבל אל תיתן לגרייבק לפתות אותך לצד הלא-נכון של אנשי הזאב."
"ומה על הוגוורטס? אני אמור לנעול את עצמי באחד מתאי השירותים ברכבת?!"
"סביר להניח שכן. דמבלדור בטוח יוכל לטפל בשהותך בהוגוורטס כזאב-אדם."
לופין הקטן נאנח בעצב פעם נוספת, והחליט שהוא צריך עוד שעות שינה, אולי הוא חולם, בביתו שרחוק מפה קילומטרים רבים. לא היה אכפת לו שזרועו החבושה מלאה דם שלא הפסיק לזרום הכאיבה לו. אני בטוח חולם, אני יודע את זה. הוא חשב לעצמו חזק ככל שיכל.

סוף
 הערה: אני יודעת שזה קצר. אני אשתדל לעשות פרקים ארוכים יותר בהמשך.