המכתב

ויתור זכויות: כל הדמויות בפיק שייכות לג'ואן קת'לין רולינג ובלה בלה בלה...

היא התהלכה כסהרורית בין קברי החללים שהמלחמה האחרונה לקחה, אי שם במדשאות הוגוורטס הרחוקות, שיערה החום הרך הועף ברוח האביבית.
אנדרומדה בלק, היא שכל קרוביה נלקחו ממנה, התבקשה לחיות. לחיות בשמחה, בשם כל אלה שמתו למען הוגוורטס ועולם הקוסמים כולו. "דרומדה שלי," כך הוא אמר לה, בחיבוק אוהב, "גם אם אמות בקרוב, אני רוצה שתחיי את החיים כמו שהם, כמו שהיו בחיי איתך. אני אוהב אותך."
"זהו זה, זה כאן." מלמלה לעצמה בעצב, על סף בכי. נימפדורה טונקס. חברה במסדר עוף החול. נרצחה בקרב האחרון על הוגוורטס בידי אוכלי המוות. כך היה כתוב על המצבה הראשונה, שמסביבה פרחו פרחים ורדרדים, לזכר בתה המטמורפמאגית בימים שהייתה מאושרת באמת. "בתי, היחידה, ני-נימפדורה הקטנה, האמיצה שלי. היא נחה כאן..."
רמוס ג'ון לופין. חבר במסדר עוף החול. נרצח בקרב האחרון על הוגוורטס בידי אוכלי המוות. היה כתוב באותיות שחורות על גבי השיש הלבן של המצבה השנייה. הוא לא היה בן משפחה, אבל, כך קיבלת אותו, והוא היה אהבתה היחידה של הבת שלך. מן הראוי שתעריכי את זה. גערה בעצמה על המחשבה שבמבט לאחור הייתה אוסרת על בתה להינשא לאדם זאב. לפתע נזכרה בימים שהוא שהה אצלם לזמן ארוך, וטד היה מדלג ברחבי הבית, שר בקולי קולות שירי אהבה לחיי הזוג הצעיר ומנסה לגרור אותה לריקוד המוזר שלו.
בלטריקס בלק לסטריינג', כך היה חרוט באותיות שחרות על גבי המצבה הלבנה והאחרונה בשורה, אוכלת מוות שהוכיחה מהי נאמנות עד הסוף. נהרגה בידי מולי וויזלי, חברה לשעבר במסדר עוף החול, שנקמה את מות בנה, פרד.
"את מי מעניין הפרד הזה, בשם מרלין?! זו אחותי!" צעקה לעבר היער האסור, השחור והמפחיד, שאליו אחיותיה ובן-דודה גררו אותה פעמים כל-כך רבות במהלך שנותיה בהוגוורטס, עד שלמדה אותו בעל פה והכירה מספר פוביות מוזרות שעד אז לא היו לה. "אחותי, אני כל-כך מתגעגעת..." היא מלמלה בקול שבור, דמעות שטפו את פניה שוב.
"זהו זה, דרומדה. את מסוגלת."  כאן נח טד טונקס, קוסם אמיץ וחבר יקר. בשלב זה היא לא יכלה לעצור את עצמה מלבכות. הדמעות זלגו במורד לחייה ושום דבר לא מנע מהן את זה. "ט-טד שלי! א-אני - מצטערת... כל כך הרבה דברים לומר... הנה, רציתי לשלוח לך, אבל היה מאוחר מדי." אמרה בשקט כשהדמעות נרגעו והניחה מעטפה לבנה על קברו של בעלה, שנרצח רק בגלל היותו בן מוגלגים. כל כך הרבה הטיפו לה של כמה שמוגלגים ובוצדמים הם נוראיים, שאסור להתחבר איתם, ובסוף התחתנה עם אחד ואותיות שמה הוצתו ואבדו לעולמי-עד משטיח הקיר שהונח בבית דודתה, שעכשיו היה של הארי. אבל כמובן, הוא גר במכתש גודריק, ולא חושב לרגע על לחזור לכיכר גרימולד מספר 12.
כל כך הרבה זיכרונות מהוגוורטס, ומה נשאר לה? אנדרומדה בלק, שכל שרצתה היה לא עוד מלחמות, ולא עוד גזענות מכוערת שכזו. כל קרוביה נלקחו ממנה, מה נשאר? לא כלום, כמובן. טד, דורה הקטנה שלי, אחותי הגדולה, אם אתם שומעים, אם אתם רואים, קראו את המכתב; הוא בשבילכם, לעולם לא הספקתי לשלוח אותו. מצטערת שנטשתי אתכם כך. חשבה אנדרומדה ומבטה נישא אל השמיים, אל המקום שבו האמינה בילדותה שנמצאים המתים, או בן דודה, שעבר את הפרגוד לפני שנים.
פחדנית שכמוך, אזרי אומץ וקראי את המכתב! הרי זו את שכתבת אותו, מן הראוי שתקראי אותו לפני שתלכי! קול זעיר בראשה המליץ לה לקרוא את המכתב. טוב, אם ככה אתה ממליץ, מי אני שאתנגד? הו לא, אני משתגעת!  אנדרומדה בלק, לא לחשוב חזרה לקולות בראשך, ולהתעלם מהם.  חשבה בוויתור ואחר כך במחשבה שנדחקה אי-שם בראשה (וצצה מדי פעם) על כך שהיא נעשית משוגעת.
ידיה הדקות והעדינות רעדו מעט כשנגעו בשולי המכתב, ולאט – לאט פתחו אותו.
לטד, בעלי היקר מכל.
אני יודעת שאתה מתחבא עכשיו, אבל בכל זאת, אולי הינשוף ששלחתי יצליח לאתר אותך, איפה שלא תהיה.
אני עוקבת אחרי הדיווחים, ומקווה שאתה בסדר. אצלנו הכל טוב. דורה חיה בשלום עם רמוס, אבל... אתה יודע, תחילת החודש קשה לה מאוד. מהסיבה ההיא.
אני כל כך מתגעגעת, באמת. אני כאן, אבל הלב שלי רוצה לברוח, להיות הרחק מהמקום הזה. להיות איתך.
דמעות נצנצו בעיניה, היא בלעה את רוקה בצביטת עצב, והמשיכה לקרוא.
המלחמה עדיין נמשכת, והקרב על הוגוורטס נעשה קשה מתמיד, אבל היי! חדשות משמחות! יש לך נכד, עדיין אין לו שם, כמובן, הוא עוד לא נולד. רמוס מתעקש שהוא יהיה אדם זאב ואז הוא יעזוב את דורה, אבל היא חושבת שהוא יהיה מטמורפמאגוס, בדיוק כמוה. מה אתה חושב על זה?
עדיין יש תקווה, טד, אני מבטיחה לך, הארי ינצח את אדון האופל (סלח לי, אני. לא משנה.
"ויש עוד," קולה של אנדרומדה נשבר; מילים כבר היטשטשו מפאת דמעותיה, בלב כבד, היא המשיכה לקרוא. את הסוף, שנכתב כשגילתה שאיחרה את המועד. שבעלה מת.
לא! הם לא יכולים לקחת אותך ממני, זה לא הוגן, רק בגלל שאתה בן מוגלגים?! איזו גזענות בשם מרלין ואשתו! אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם בשבילך, בסופו של דבר. כדי להציל את חייך, אולי.
נולד לך נכד, כמה חבל שלא תוכל לראותו, הוא נקרא על שמך, טד. שמו המלא הוא טד רמוס לופין (אבל כולם כבר קוראים לו טדי).
אני רוצה להיות לידך, שם, למעלה, הרחק מכאן. שוב.
שלך, אנדרומדה בלק טונקס.
לאחר שקיפלה אותו היא הניחה את המכתב על קברו של בעלה המנוח, והלכה משם בעצב.