dinawoman

פרק 1 

היום האחרון ללימודים בבית הספר הפרטי ג'. קנדי ז"ל לא נגמר. היה נדמה שהזמן נעצר וסוזי קורטר, המורה של כיתה י'8, יכלה לדבר לנצח. התלמידים המשועממים ניסו להעסיק את עצמם כדי להעביר את הזמן, אך קולה הרם של סוזי הרגיז עד כדי כך שהם לא יכלו לעשות דבר חוץ מלספור את השניות עד הצלצול.

"ג'ונסון, מה אתה עושה בדיוק?" שאלה סוזי באמצע הנאום המייגע שלה על השנה שחלפה. תום ג'ונסון, שבאותו הרגע הדביק מסטיק מתחת לשולחנו האדים מבושה.

סוזי נאנחה מאכזבה.

"עדיין לא למדת את חוקי בית הספר, תומאס?" היא אמרה בקולה הצורם, "תיגש אלי אחרי הלימודים ותקבל את פרטי העבודה שלך על חוקי בית הספר שתצטרך להגיש בשנה הבאה". חיוך קטן הופיע על פניה של סוזי והיא המשיכה בנאומה. לתת עבודות היה אחד מהעונשים הקבועים שלה, אך לא מהכבדים ביותר. תלמידי השכבות הבוגרות היו מספרים שביום הראשון ללימודים, היא הכריחה את אחד התלמידים החדשים לצחצח את פח הזבל המרכזי של בית הספר. לפי דבריה, "כל דבר בביה"ס צריך להיות מצוחצח- גם פח הזבל". ובן דודו של תום, ג'ואי, היה צריך לנקות את שאריות האיפור משירותי הבנות. כשמילא ג'ואי את משימתו, תפס אותו מנהל בית הספר והכריח אותו לעשות עבודה בנושא שירותים.

כל התלמידים קיבלו עונשים מסוזי, חוץ מתלמידה אחת. דינה סנואופלייק היתה התלמידה הכי טובה בכיתה ובנוסף לכך, לא היו לה בעיות התנהגות.

"דינה סנואופלייק, האם תואילי בטובך לספר לנו איך עברה עלייך השנה האחרונה?" שאלה לפתע סוזי. כל התלמידים הפנו את מבטם היישר אל דינה וביניהם גם מבטו של מאדי.

מאדי היה החבר הכי טוב של דינה. כמוה, מאדי היה יתום ולכן היה ביניהם קשר מיוחד. דינה הכירה אותו מאז שהיו בני 3. היא ומיוריאל, המשרתת והאפוטרופוסית שלה אחרי מות אמה והיעלמות אביה, מצאו אותו בתוך קופסת קרטון. מאדי הקטן לא ידע אפילו את שם משפחתו. כל מה שידע על עצמו ועל משפחתו היה שמו ושם סביו, מדיסון, שנהרג במלחמה. לפי דבריו, מאז שנודע לו על סביו קרא לעצמו מאדי, על שם סביו. רק פעם אחת שמעה דינה את שמו האמיתי, מייקל, יוצא מפיו. סוזי אילצה את דינה לשכנע את מאדי להגיד את שמו האמיתי כשנרשם לבית הספר. דינה ומיוריאל היו בשביל מאדי כמו משפחה. הוא אכל בבית משפחת סנואופלייק בכל יום דלתות האחוזה המפוארת שבה גרה דינה היו תמיד היו פתוחות בשבילו. אפילו את השכלתו היה חייב לדינה. היא זאת שמימנה את לימודיו בבית הספר היוקרתי בה למדו שניהם בשנה האחרונה.

"אה...." אמרה דינה והתלבטה מה לומר, "אני חושבת שהכל היה בסדר... יותר טוב משנה שעברה, כשמאדי לא למד פה". מאדי חייך וקרץ לה בעיניו הכחולות. דינה החזירה לו חיוך.

"אז אתה הוא הגורם המרכזי לאושרה של גברת סנואופלייק, מר מייקל?" שאלה סוזי. היא תמיד קראה למאדי בשמו האמיתי משום שלא יכלה לקרוא לו בשם משפחתו כי הוא לא ידע מהו, ומשום שרצתה להרגיז אותו ולעשות לו דווקא.

"מסתבר שכן, גברת קורטר" ענה לה מאדי. סוזי הסתכלה עליו במבט מלא בשנאה.

"דינה, אני רוצה שתיגשי אלי בסוף השיעור. אני רוצה לדבר איתך..." אמרה סוזי כשלפתע נשמע הצלצול. כל התלמידים קפצו ממקומותיהם ורצו לעבר הדלת כדי לצאת כמה שיותר מהר מבית הספר. סוזי סימנה לדינה לבוא אחריה.

"תחכה לי ליד השער, בסדר?" אמרה דינה למאדי והלכה בעקבותיה.

הן צעדו במסדרונות בית הספר שכבר הספיק להתרוקן מתלמידים. דינה היתה בטוחה שסוזי מובילה אותה למשרדה ולכן פנתה לכיוון דלת המשרד, אך להפתעתה סוזי המשיכה ללכת. לבסוף היא נעצרה ליד דלת מתכת גדולה ומרוחקת. על התלמידים נאסר להיכנס לחדר הזה ולכן אף אחד לא ידע באמת מה נמצא שם. לפי השמועות, כל מי שנכנס לחדר המסתורי, אף פעם לא חזר לבית הספר לאחר מכן. חלק אחר מהשמועות אמר שזהו החדר שבו שמרו המורות לכימיה את כל הרעלים המסוכנים ביותר שהיו בבית הספר. לדינה היה ברור שאף אחד מהסיפורים לא נכון, אך בכל זאת הביטחון העצמי שלה נמוג. סוזי פתחה את הדלת הכבדה. חדר מלא באבני חן וקריסטלים חדים נגלה מאחוריה. באמצע החדר עמד שולחן ושני כיסאות.

"שבי, סנואופלייק" אמרה סוזי והתיישבה על אחד הכיסאות. היא פתחה את תיקה והוציאה משם דף מלא במספרים ונתונים.

"למה הבאת אותי לכאן?" שאלה דינה למרות שלא התכוונה להקשיב לדברי המורה. היא היתה רגילה לא להקשיב לשיחות שלה עם המורים כי כולם אמרו לה אותו דבר. כל המורים רק אמרו לה עד כמה היא חכמה או עד כמה ההתנהגות שלה נעימה. רק לפעמים הם אמרו דברים חשובים, אך זה קרה רק לעיתים רחוקות.

"אני רוצה לדבר איתך על מר מייקל. לדעתי..." היא לא גמרה את המשפט כשדינה התפרצה לדבריה.

"מאדי. השם שלו הוא מאדי" היא אמרה, "מייקל לא קיים".

"זה לא משנה. העיקר הוא שלדעתי הוא לא מתאים לבית הספר ולא מתאים לך" אמרה סוזי, "מאז שהוא הצטרף הציונים שלך נמצאים במגמה שלילית ואת נהיית יותר ויותר לא מרוכזת בשיעורים". דינה הסתכלה עליה, המומה.

"עם כל הכבוד לחוקי בית הספר, אני בעד להעיף אותו מפה בהקדם האפשרי" המשיכה סוזי, "כאן את נכנסת לתמונה. אני רוצה שתפסיקי לממן לו את הלימודים. כך, גירושו מבית הספר יהיה חוקי. דינה, אני יודעת שהרעיון לא מוצא חן בעיניך אך עלייך להבין, הוא פוגע בך. עליך לפעול למען טובתך האישית. יש לך עכשיו חופש שלם לחשוב על כך". דינה החליטה אפילו לא לחשוב על כך. תשובתה היתה ברורה מאוד- מאדי לא יסולק בגללה.

"אני חושבת שאת יודעת טוב מאוד מה תהיה התשובה שלי, גברת קורטר" השיבה לה דינה. סוזי סימנה לה לשתוק.

"ועכשיו, בקשר אליך, אני מאוד מרוצה..." החלה סוזי בנאום נוסף אך דינה כבר לא הקשיבה לה. היא מיששה את אחד הקריסטלים הקרובים אליה כשלפתע קול מוזר הדהד בראשה.

"אני ארצח אותך, סנואופלייק!" אמר הקול, "אני אהרוג אותך במו ידי!". הקול היה דומה מאוד לקולה של סוזי אך היא ידעה שלא סוזי אמרה זאת כי סוזי דיברה על נושא אחר לגמרי.

"מה אמרת?" שאלה דינה.

"סנואופלייק, את בסדר?" אמרה סוזי ומיקדה את מבטה בפניה של דינה, "את נראית חיוורת מאוד". דינה לא ענתה וסוזי המשיכה לדבר. הקול המשיך לדבר.

"אני ארצח אותך ואז הבוס יהיה מרוצה!!!" הוא לחש. דינה הסתכלה על גברת קורטר ופתאום שמה לב שכל הקריסטלים החדים שהיו תלויים על התקרה והקירות היו מכוונים אליה. זה היה השיא. לדינה היה ברור שלא סתם סוזי הביאה אותה דווקא לחדר הזה, ושלא סתם היא התיישבה בכיסא עליו ישבה. ליבה של דינה פעם בחוזקה. גברת קורטר תכננה לרצוח אותה.

"גברת קורטר?" היא קטעה את סוזי באמצע המשפט וקמה מהכיסא לכיוון הדלת, "אני חייבת ללכת עכשיו. את מבינה, היום הוא יום ההולדת ה-16 שלי. אני חייבת ללכת הביתה". סוזי פתחה לה את הדלת ודינה יצאה.

"ודרך אגב," הוסיפה דינה, "אל תדאגי המורה, את לא תראי את מאדי יותר. אבל גם לא תראי יותר אותי". היא יצאה למסדרון ופתחה בריצה מטורפת לעבר השער שלידו חיכה לה מאדי.

"תראו מי פה... דינה סנואופלייק בכבודה ובעצמה!" אמר מאדי בצחוק כאשר דינה הגיע למקום המפגש שלהם. היא התנשפה בכבדות ובקושי החזיקה על רגליה.

"קורטר רוצה לרצוח אותי" היא אמרה בקצרה ונשענה על מאדי. היא רצתה לחזור לאחוזה שלה בהקדם האפשרי אך רגליה לא נשמעו לה.

"למה שהיא תעשה דבר כזה?" שאל מאדי ועזר לה לעמוד על רגליה.

"מאיפה לי לדעת מה בראש של המשוגעת? שמעתי אותה בראש שלי. היא איימה שהיא תרצח אותי..." היא אמרה, "אני יודעת שאתה תחשוב שאני משוגעת, אבל היא לא סתם הביאה אותי לחדר האסור. הוא היה מלא בקריסטלים עם שפיצים שהיו מכוונים ישר אלי!". פניו של מאדי הרצינו. הוא תמיד האמין לדינה, גם אם דבריה היו הכי מגוחכים ולא אמינים שיש. על כך היא העריכה אותו מאוד. דינה החליטה לא לספר לו על סילוקם מבית הספר. הם היו חייבים להגיע לאחוזת סנואופלייק במהירות וכל מילה מיותרת היתה יכולה לגרום לעיכובים נוספים.

לאחר מספר דקות הליכה, האחוזה כבר היתה נראית לעין. היא היתה מכוסה כולה בשכבת שלג לבנה. למרות שמיוריאל התעקשה להסיר את השלג בכל בוקר, דינה אהבה אותו. החורף היה העונה האהובה עליה וכשירד שלג והרחוב התמלא בצבע לבן, היא הרגישה מין רוגע ושלווה פנימית שליוו אותה במשך כל היום.

"כמעט הגענו..." אמרה דינה בהקלה כשלפתע נשמעה ירייה. כאב מילא את זרועה של דינה והחל לזרום דם.

"רוצי!" צעק לה מאדי. מכונית שחורה עברה לידיהם ומישהו ירה מתוכה על שניהם. היה נדמה שלצלף לא היה אכפת במי לפגוע ולכן הכדורים נורו לכיוונים שונים ומנוגדים. החל לרדת שלג. המעיל של דינה הפך מלבן לרטוב ואדמדם. הכאב הקשה עליה לרוץ. היא לא האמינה שכל כך הרבה דברים רעים יכולים לקרות לבן אדם ביום אחד. במיוחד לא ביום הולדתו.

"בואי לפארק!" לחש לה מאדי. הוא הבין שהתוקפים יודעים איפה גרה דינה ולכן הם נאלצו למצוא מקום אחר להסתתר בו. למזלם, הם הכירו מקום כזה.

כשהם היו קטנים, מאדי מצא מרתף בין שיחי הסנטרל פארק. הסתבר שמתחת לפארק היו מס' מחסנים סודיים בהם שמרו את כל הציוד והאטרקציות בתקופת החורף והשלגים. דינה קראה למרתף שלהם "המקלט". בכל פעם שהיא רצתה להתבודד מהעולם היא הלכה לשם. המרתף שימש לה כמקלט לכל דבר. את מאדי שימש המרתף כבית. לפני שהתחיל ללמוד, היה מבלה שם את כל שעות היום בקפיצה על הטרמפולינה או במשחקי מחשב ששמרו שם.

"רוצי למקלט! אני אעכב אותם!" צעק לה מאדי. דינה נשמעה לו. היא ידעה שאפשר לסמוך עליו בענייני מלחמה וקרב. הוא היה מנוסה ממשחקי המחשב שלו. היא ראתה איך מאדי פונה פנייה חדה לכיוון האגם הקפוא. התכנית עבדה. המכונית המשיכה לנסוע לאורך הפארק אחרי מאדי בזמן שדינה זחלה בין השיחים במטרה מצו ת הדלת המובילה למרתף.

ברגע שהיא נכנסה, דינה התיישבה על הספה הישנה שמאדי סחב ממחסני אחוזת סנואופלייק והסתכלה על זרועה. הכדור פגע באחד העורקים. היא הורידה את מעילה המלוכלך ועצמה את עיניה. ראשה כאב ומידי פעם נזכרה בקולה של גברת קורטר המאיים להרגה.

מזל טוב דינה... חשבה לעצמה. נשמע חריקה של ברזלים חלודים. מאדי פתח את דלת המרתף כשכולו רטוב ומכוסה בשלג.

"איך את?" הוא שאל את דינה אך היא לא ענתה. צבע עורה היה לבן מתמיד, כמעט לבן יותר מהשלג. היא קפאה מקור. הבגד היחיד שלבשה מתחת למעיל היה חולצת בית ספר דקה, אשר לא חיממה מספיק ביום חורפי.

מאדי הוריד את הסוודר שלבש מתחת למעיל והושיט לדינה. היא נראתה בו מגוחכת, מכיוון שעל רקע הסוודר האפור היה מצויר פרצוף של בולדוג מוציא לשון- ציור שלא מתאים לבנות.

"את רוצה שאני אתקשר למיוריאל?" שאל אותה מאדי. הוא דאג לה מאוד מכיוון שידע שאם תחלה או תפגע, הוא לא יראה אותה במשך כמה שבועות. דינה הנהנה. מאדי הרים את שפרפרת הטלפון הישן וצלצל.

"הלו?" ענתה מיוריאל, "מי זה?".

"מיוריאל, זה מאדי. אני ודינה נמצאים בסנטרל פארק" אמר מאדי, "היא פצועה. את יכולה לשלוח כמה אנשים?".

להפתעתו, המשרתים שמיוריאל שלחה הגיעו במהרה. הם הושיבו את השניים בלימוזינה והסיעו אותם עד לאחוזה עצמה. שם חיכתה להם מיוריאל המודאגת.

"מה קרה לכם למען השם? אפילו מבית הספר אתם לא יכולים ללכת בלי שחבורה של בריונים יתנפלו עליכם?" אמרה מיוריאל אחרי שדינה היתה מסוגלת לספר את כל מה שקרה.

"אמרתי לך מיוריאל, הכל התחיל בגלל שגברת קורטר איימה עלי" אמרה לה דינה, "את לא יודעת מה זה לשבת ולדבר איתה מתי שטונות של קריסטלים שיכולים לשפד אותך בשנייה מכוונים אליך...". הפחד עדיין אחז בה. כל אירועי אותו היום גרמו למיוריאל ולמאדי לשכוח שזהו יום הולדתה. כל העולם שכח וזה חיזק את פחד עוד יותר.

צמרמורת עברה בגופו של מאדי כאשר דינה הזכירה את שמה של סוזי קורטר. הוא והיא לעולם לא הסתדרו.

"דרך אגב, מאדי..." אמרה דינה, "אנחנו לא חוזרים שנה הבאה לבית הספר... לפחות לא לבית הספר הזה. המפלצת סילקה אותנו בגלל שהיא לא רוצה אותך". מיוריאל הופתעה. היא לא חשבה שמסלקים תלמידים מצטיינים מבתי ספר רק בגלל שהם עוזרים לחבריהם.
"סורי..." הוא אמר והצטער על כך שהוא גרם לדינה כל כך הרבה צרות ביום אחד, "לפחות תתני לי לנחם אותך לפחות במשהו אחד". הוא הוציא קופסא קטנה מכיסו והשיט אותה לדינה.

"מזל טוב" הוא הוסיף. בתוך הקופסא נחה שרשרת כסף עם אבן אודם כתליון.

מאדי ידע שהוא הצליח לשמח בקצת את דינה, כי סוף סוף, בפעם הראשונה באותו היום, היא חייכה חיוך של אושר.

מחכה לתגובות...

הפרק הקודם