חובב הקסם היהודי

בס"ד

הפיקצר הזה הוא סוג של ספין אוף לפאנפיק "סוד הקסם היהודי" שכתבתי. הוא לא באמת קשור אליו, אלא רק קורה באותו עולם. זה אפילו קורה עשרים או שלושים שנים לפני הפאנפיק "סוד הקסם היהודי", ואתם לא חייבים לקרוא אותו כדי להבין מה קורה בפיקצר הזה. מקווה שתהנו ממנו. ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג, אני לא מתכוון להרוויח כסף מכלום. קריאה מהנה.

הרשויות הכירו אותו בתור ניקולס, אבל השם האמיתי שלו היה ניר.

הוא נולד בארצות הברית בשנות השבעים, וכשהגיע לגיל אחת עשרה הוא קיבל את המכתב שלו לאילברמורני.

"אילברמורני?!" צעקה רבקה, אימו השמנמנה, ביום שבו קיבל את המכתב, "לא, מותק, אתה לא הולך לשם!"

"אימא!" צעק לה ניק, "אבל אני קוסם! באמת!"

ניק באמת היה קוסם. היה לו כישרון טבעי ומיוחד לשנות צורות של דברים. פעם, למשל, כשרבקה שתתה קפה מספל מהביל, ניק הפך אותו לקרפדה בנקישת אצבע. מאז רבקה מפחדת מקרפדות.

חריקת בלמים נשמעה בחוץ ורבקה חייכה בניצחון.

"זהו זה, ניק, אבא שלך הגיע! הוא יחליט אם אתה הולך לבית הספר לקוסמים ההוא!" היא הכריזה.

"מה אני מחליט, חומד?" נשמע קולו של אביו של ניק מחוץ לבית. הוא פתח את הדלת, לבוש בחליפה חומה ומיושנת, מקריח ובעל שפם בלונדיני.

"ג'ון, הילד שלך רוצה ללכת לבית ספר לקוסמים! זה נגד כל מה שחינכנו אותו!" מחתה רבקה.

"למה, חומד?" שאל אותה ג'ון המבולבל.

"כי אנחנו יהודים, והיהדות מתנגדת לכישוף!" אמרה רבקה, "זה הצעד הראשון בדרך להתבוללות! הם חוגגים שם את כריסמס!"

"גם את חוגגת כריסמס," הזכיר לה ניק בנה.

רבקה נעצה בו את המבט הכועס שלה. כלומר, היא הביטה בו בעיניים שבלטו מחוריהן ובפה פעור. מיד אחר כך היא צעקה, "ניקולס ניר אריקסון, לך לחדר שלך!"

ניק משך בכתפיו ועלה לחדרו, נחוש בדעתו להוכיח לה שהוא יהיה שונה. הוא לא יהיה יהודי-אמריקאי טיפוסי כמו משפחתו שגרה לה בבית פרטי בפרברי ברוקלין, שחוגגת את חנוכה יחד עם חג המולד, שקונה תרנגול הודו בחג ההודיה אבל מנצלת את יום כיפור כדי לזכות בחופש מהעבודה ושנוהגת לאכול בסעודות שבת מקדונלד'ס לאחר הקידוש. ניק יהיה אחר, והוא יוכיח להם את זה.

בסופו של דבר ג'ון שכנע את רבקה לאפשר לניק ללמוד באילברמורני. ניק שובץ בבית וואמפוס, שמייצג את גופם של קוסמים ומכשפות, ולרוב מעדיף תמידים לוחמניים. כבר בשנתו הראשונה בבית הספר היה ניכר בו כישרון שינוי צורה מיוחד. כל תלמידי אילברמורני שלמדו יחד איתו זוכרים את היום שבו כל הנעליים של התלמידים שינו את צורתם לעכברים באמצעות כוחות שינוי הצורה של ניק. כח שינוי הצורה שלו היה כה חזק עד שבגיל 15 בלבד הוא החל את תהליך האנימאגיה שלו, והשתנה לינשוף מפואר.

אבל לא היה זה רק כישרון שינוי הצורה שניק פיתח. לא ולא. בהתחלה הוא היה עושה זאת בסתר, מתאמן על המבטא העברי שלו, לומד לשיר את "התקווה" בעל פה ועוקב בחרדה אחר העדכונים השוטפים ממדינת היהודים בתקופת מלחמת שלום הגליל. בהמשך, כשצבר ביטחון רב יותר, הוא לא התבייש בציונות שלו. הוא ביקש מהתלמידים והמורים לקרוא לו ניר ולא ניק, הוא השתתף בנבחרת הדיבייט של בית הספר והתווכח עם כל תלמיד אנטי-ציוני שהזדמן לו, ולקראת סיום לימודיו הוא החל בתהליך עלייה לישראל. כי כמו שהבטיח לעצמו כשהיה ילד, ניר לא יהיה כמו משפחתו האמריקאית.

כשניר ירד מהמטוס וכף רגלו נגעה באדמת ארץ הקודש, או אדמת האספלט של מסלול הנחיתה, ניגש אליו אדם לבוש גלימה שהושיט לו מעטפה לבנה והלך משם. היה זה צו ראשון. ניר הצעיר וחדור האידיאלים התרגש, הוא עומד לשרת את מדינת היהודים!

"לא, אנחנו מצטערים, אבל אתה לא הולך לשרת בגולני," אמרה לו קצינת מיון משועממת באחד מאותם ימים שבהם הלך למתקן צבאי כלשהו על מנת להתמיין ליחידה מובחרת.

"אבל-" ניר מחה במבטא אמריקאי.

"לא," החיילת לא ויתרה, "אתה תשרת ביחידת מג."

"מגלן?" שאל ניר בתקווה.

הקצינה הנידה בראשה.

"מג"ב?" שאל ניר בבלבול.

"לא, רק מג," אמרה הקצינה, "אני לא בטוחה מה יש שם בדיוק, אבל החייל שעומד בחוץ ומחכה יסביר לך."

והחייל שעמד בחוץ הסביר לו שמדובר ביחידה צבאית מיוחדת של חיל מיוחד.

"חיל המודיעין?" שאל ניר.

"לא מודיעין, לא קרבי, לא ים או אוויר, לא תקשוב ולא חינוך," אמר החייל, "אתה מתמיין לחיל הקסמים."

"חיל המה?!" שאל ניר המופתע.

"קסמים," אמר לו החייל, "כמו כל קוסם שמגיע לצה"ל. אין ויכוחים. כח הקסם שלך יעזור לנו, וביחידת מג אתה ושאר האנימאגוסים יעשו כמיטב יכולתם כדי לשרת את המדינה. והמבטא האמריקאי שלך צורם לי."

לא היה קל לניר בארץ הקודש. המבטא האמריקאי שלו היה חזק ומודגש, ושם משפחתו לא עזר לו לחזק את הרגש הישראלי. תמיד הוא היה הזר והמוזר, ולא משנה כמה שיקויים שונים הוא שתה וכמה לחשים משונים הוא הטיל על עצמו, המבטא האמריקאי לא נעלם.

ובינתיים, בברוקלין, רבקה וג'ון המבוגרים נחו להם בביתם ביום קייצי ונעים.

"תגיד, ג'ון," אמרה לו רבקה.

"ניק ביקש שתקראי לי יונתן," אמר לה ג'ון.

"אתה קראת לו ניק ולא ניר," אמרה רבקה, "בכל מקרה, מה אתה חושב שהוא עושה עכשיו בישראל הזאת שלו?"

"אני יודע?" ענה ג'ון, "בטח הוא אוכל פלאפל או מטייל בכותל המערבי."

"אתה חושב שהוא מסתדר שם?" שאלה אותו רבקה, "אני אומרת לך שזאת טעות חייו ללכת לשם."

"רבקה, אין צורך להיות כה קיצונית!" נזף בה ג'ון.

"אז מה יש לך לומר על זה?" שאלה רבקה ושלפה מכתב מכיסה.

"מה זה?" שאל ג'ון ההמום.

"זה מכתב שניק שלח לא מזמן, קרא אותו," אמרה לו רבקה והושיטה לו את המכתב.

ג'ון עלעל במכתב, וזה מה שהיה כתוב בו:

"הוריי היקרים, שלום וברכה.
ביכולתי להפוך לינשוף בכל עת שאחפוץ, סיימתי את בית הספר בהצטיינות ושירתתי ביחידה מובחרת בצה"ל. אפשר לומר שיש לי כל מה שאפשר לרצות.
אבל בכל מקום בו הייתי, לא הרגשתי שייך. בבית, הייתי הקוסם. בבית הספר הייתי היהודי הציוני. בצבא אני האמריקאי. בכל מקום אני החריג.
לצערי אינני יכול להפסיק להיות קוסם, ואני לא רוצה להפסיק להיות יהודי. לכן, החלטתי להיפטר מהזהות האמריקאית שלי. רציתי ליידע אתכם שאם אי פעם תחפשו אחריי, לא תמצאו אותי בשם ניקולס אריקסון כמו שהייתם יכולים לעשות עד כה. מעתה, שמי הוא ניר אליהו. ניר זה שמי העברי שהענקתם לי כשהייתי בן שמונה ימים, ואילו את שם משפחתי החדש עברתתי משום שהפירוש המילולי של אריקסון הוא 'בן-אריה', ואילו אני חפצתי בשם קצר יותר ובעל מילה אחת. לכן בחרתי בשם 'אליהו'.
אני כרגע מנסה למצוא דרך להעלים את המבטא האמריקאי שלי כאשר אני מדבר בעברית. אך אל דאגה, לא אשכח את האנגלית שלי ואת מוצאי. לא אשכח גם אתכם, הוריי, ואת משפחת אריקסון שגידלה אותי. אני אבוא לבקר אתכם לעיתים, ואשמור איתכם על קשר טוב בעזרת כוחותיי הקסומים.
באהבה רבה, ניר אליהו."

ג'ון סיים לקרוא את המכתב.

"אתה אמרת כל הזמן שמה שהכי חשוב זה שיהיה לו טוב," אמרה רבקה, "אבל לא טוב לו! אתה קראת את זה בעצמך!"

"יהיה לו טוב," אמר ג'ון, אבל רבקה נעמדה.

"מה את עושה?!" שאל אותה ג'ון המופתע.

"אני נוסעת לישראל, להחזיר את הבן שלי הביתה," אמרה רבקה בהחלטיות.

רבקה איחרה. כשהגיעה לישראל ומצאה את ביתו של ניר בנה, הוא קיבל את פניה בברכה ובחיוך בביתו.

"שלום אמא," הוא אמר לה באנגלית בעלת מבטא אמריקאי מושלם, "איזו הפתעה נעימה!"

"שלום, בן," אמרה לו רבקה ונכנסה למטבח הבית שלו, "מאוד מלוכלך פה!"

"זה בסדר, אני בדיוק עוזב את הדירה הזו," אמר לה ניר, "מצאתי עבודה."

"באמת?" שאלה אותו רבקה, "אבל אמרת שאתה-"

"אני מצאתי דרך, אמא," אמר לה ניר, "שתיתי שיקוי שמעלים לי את המבטא האמריקאי לחלוטין. עכשיו אני מרגיש ישראלי, אמא."

"קוסם ישראלי," אמרה רבקה בפחד, "אבל הבית שלך, המשפחה האמריקאית שלך..."

"אני..." אמר ניר וגירד מאחורי ראשו בביישנות, "אני יוצא עם מישהי, וגם היא קוסמת, וגם היא ישראלית."

"כן, אבל הישראלים הם לא כמונו!" אמרה רבקה, "אין להם כבוד למסורת! תראה אותך, תראה אותנו ותראה אותם! אנחנו עושים קידוש בכל ליל שבת והם יוצאים להם לפאבים ומועדונים!"

"אמא!" נזף בה ניר, "אין בזה שום דבר רע, אתם בעצמכם חינכתם אותי לחיי חופש, לתת לכל אחד את מה שטוב לו ואת מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע באחר. אז אני שומר על יהדותי, אמא, אני חובש כיפה בדיוק כמו אבא וכמו האחים שלי. אבל אני נותן חופש לכולם."

"ואתה מרגיש טוב עם מה שאתה עושה?" שאלה רבקה.

"כמובן, אמא," ענה ניר.

"יופי, אני שמחה," אמרה רבקה בחיוך, ולראשונה בחייה היא הרגישה שהיא גאה בבנה, למרות שלמד בבית הספר לקוסמים ולמרות שעלה לישראל.

שניהם התיישבו בסלון הדירה.

"אני שמחה שאתה עוזב, ניר," אמרה לו רבקה, "הדירה הזאת באמת נראית רע."

"כן," אמר ניר בהרהור כשהוא מביט על הקירות המתפוררים, המטבח המעופש, המיטה המחוררת והרצפה השבורה, "מחר, בעזרת השם, אני עובר לגור במקום העבודה החדש שלי."

"מה? אתה עומד לגור שם?" שאלה רבקה בבלבול.

"כן, אני הולך להיות מורה בפנימיה," אמר לה ניר, "וזו לא סתם פנימיה. זה בית ספר ישראלי לכישוף ולקוסמות ואני אלמד שם שינוי צורה. זו הגשמת חלום עבורי."

"הו, ניר, אני כל כך שמחה בשבילך," אמרה לו רבקה וחיבקה אותו, "ועכשיו ספר לי קצת על החברה החדשה שלך."

"רק התחלנו לצאת," אמר ניר במבוכה, "קוראים לה ליטל טרבלסי וגם היא מורה בבית הספר הזה. הוא נקרא עפלי"ם."

"עפלים? איזה שם מצחיק!" צחקה רבקה, "והעיקר שאתה מאושר, ניר. בהצלחה!"

"תודה, אמא," אמר ניר והשניים נפרדו. רבקה חזרה לארצות הברית עוד באותו הלילה וסיפרה באושר לבעלה על בנם המוכשר.

ניר נשאר לבדו. עוד כמה דקות המוביל ייתקשר אליו וישאל אותו לאן לנסוע, וניר יודיע לו שאין צורך במוביל כי מלבד ארגז קטן של בגדים וחפצים שליווה אותו עוד מלפני שלמד באילברמורני אין לו רכוש פרטי כלל. למחרת הוא יעלה על האוטונוס הישראלי, הידוע בשם אוטובוא, וייסע עד לבית הספר. שם הוא ייתכונן לקראת שנת הלימודים הקרובה, שתהיה השנה הראשונה שלו כמורה. שם הוא גם ייפגש עם חברתו, ליטל.

הוא שלח לעבר הדירה ההיא מבט אחרון של פרידה. הוא לא יתגעגע לדירה הזאת, בעיקר משום שהוא גר בה כחודש בלבד. הוא הביט בדלת הדירה השבורה, זאת שאימו יצאה דרכה לפני כמה דקות. הוא שמח בשמחתה, גם אם הוא לא סיפר לה הכל. הייתה פיסת מידע אחת שהוא הסתיר ממנה כי ידע שאם יספר לה זאת היא תכריח אותו לשוב איתה לברוקלין.

כשניר שתה את השיקוי שגרם לו להפסיק לדבר במבטא אמריקאי כשהוא מדבר עברית, הייתה לשיקוי תופעת לוואי אחת קטנטנה, והיא שבכל פעם שניר נרדם, גופו משנה צורה למפלץ ירוק עם קרניים כתומות. ליטל עדיין לא יודעת את זה, אבל כנראה היא תדע בקרוב כשהם ישנו באותו הבניין. אבל אם רבקה הייתה יודעת את זה היא הייתה כועסת עליו, ואז כועסת על עצמה. אבל למרות שניר רצה להיות קוסם מוכשר, ולמרות שרצה להיות ישראלי, הוא גם רצה שאמא שלו תהיה מאושרת. ואמא היא תמיד מעל הכל.