כוח הקסם היהודי

בס"ד

הפאנפיק הזה מתרחש באותו עולם בו מתרחש "סוד הקסם היהודי" שכתבתי. מבחינה כרונולוגית הוא מתרחש לפני הפאנפיק "סוד הקסם היהודי" ובהמשך גם במקביל אליו. חלק מהדמויות שהופיעו שם יופיעו כאן והסיפור שתואר שם יוזכר גם כאן. הכוונה היא הסיפור על הסוד או הכוח. שאר הנושאים שנדונו בפאנפיק "סוד הקסם היהודי", כמו היחסים בין תלמידי בית הספר, האהבות, המזימות, הפנטזיות והנטיות השונות יוזכרו כאן פחות אם בכלל יוזכרו. קריאה מהנה!

גולדי פסעה לה על הקרקע הרטובה. הלחות הכבדה שהייתה באוויר הצפוף לא הפריעה לה במיוחד, וגם לא העצים הצפופים והתמירים שכיסו כמעט כל חלקת אדמה פנויה. כל שטח שלא כוסה על ידי עץ כוסה על ידי צמחים או נחיל חרקים כלשהו. אבל גולדי התמודדה עם כל איתני הטבע כי גולדי הייתה מכשפה - אם היא רצתה היא הייתה יכולה להשתמש בכישוף שהיה מסלק ממנה את החיפושיות והנמלים, מרחיק ממנה טורפים ומונע מהעצים לספוג את כל המים סביבה.

גולדי ידעה טוב מאוד לאן היא נכנסת. היא הכינה עצמה מראש לפני שהחלה בחקירה הזאת שמטרתה הייתה להוביל אותה אל מקור הכוח ששינה את חייה ואת חיי הסובבים אותה. היא פגשה אנשים שונים, פיענחה מגילות עתיקות ונלחמה ביצורים מגוונים. אבל כשהיא גילתה היכן נמצא הפתרון לחידה שהעסיקה אותה ואת מכריה, החידה שסכסכה אותה עם בעלה והחידה שהעבירה את האנשים בהם בטחה על דעתם, היא לא הופתעה לדעת שהפתרון נמצא במקום המסתורי ביותר בכדור הארץ - יערות הגשם של דרום אמריקה.

הכוח שאת מקורו חיפשה היה כוח שכל מי שאחז בפיסה ממנו היה בלתי מנוצח. כוחו היה כמעט בלתי מוגבל והוא היה זוכה לחיי נצח. כמובן שבמידה וכוח כזה ייפול לידיים הלא נכונות העולם יהיה מקום רע יותר, ומזה גולדי חששה. היא ידעה שאם תצא למסע רחוק יותר ומעמיק יותר מאשר כל אותם האנשים שזכו לקחת חלק באותו כוח, ושאם היא תמצא את מקורו, היא תוכל לשים לזה סוף.

המסע הזה, שהיה המסע האחרון שלה, כנראה היה המשתלם ביותר. אמנם היא יצאה אליו לבדה, ואמנם היא נלחמה ביצורים אפלים שלא חלמה עליהם מעולם, אבל כעת דבר לא מפריד בינה לבין הפתרון מלבד כמה עצים וצמחייה עבותה. תוך כמה פסיעות היא הגיעה למקום שאמנם היה מלא בעצים ירוקים ובקולות בעלי החיים של יער הגשם, אבל הרדמה החומה נחשפה סוף סוף. על האדמה עמדה תיבת עץ מקומטת שהייתה סגורה במנעול חלוד. בניגוד לשאר הדברים שהיו עשויים עץ במקום הזה, כנראה שהתיבה לא ספגה מים מהאוויר ונשארה יבשה.

גולדי שלפה שרביט מדש הגלימה וכיוונה אותו לעבר התיבה.

"אלוהומורה!" היא צעקה.

דבר לא קרה.

גולדי חייכה לעצמה, כאילו ידעה שזה לא יעזור. היא הוציאה מפתח קטנטן מכיס גלימתה והכניסה אותו למנעול החלוד. ברגע שהמפתח נגע במנעול הוא נבלע בתוכו ולאחר כמה שניות המנעול זהר בעוז. גולדי המופתעת נרתעה מהמחזה המשונה, ואף קפצה במקומה בבהלה כשהמנעול נעלם בקול נפץ והתיבה נפתחה בקול חריקה.

"זהו," היא אמרה בעברית בעלת מבטא פולני קל, "מצאתי אותך."

היא הסירה את הכובע שכיסה את שיערותיה הזהובות והארוכות ששמר עליהן מפני הלחות, מרוגשת כולה. מי שהיה עובר שם היה מופתע לראות אישה בשנות השלושים לחייה, שבקלות הייתה יכולה לככב בשער של ירחון אופנה, לבושה בבגדי טיולים של קוסמים ורכונה מעל תיבה עתיקה. אבל אף אחד לא עבר שם, כי איש לא העז לבקר באותם יערות מסתוריים בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים.

"ישראל יתפוצץ כשהוא יגלה את זה," היא המשיכה לדבר כאילו לעצמה. ישראל הוא בעלה, או לפחות היה בעלה. הכוח העוצמתי שאחריו חיפשה גרם לגירושין ביניהם וישראל תר אחריה מאז שעזבה אותו. אבל כנראה שהוא לא ימצא אותה לעולם, כי כשגולדי הכניסה את ידה לתוך התיבה נשמעה צרחה איומה מבפנים. כל הציפורים והקופים שהביטו בגולדי מבעד לעצים השתתקו בבהלה. אפילו נחיל הנמלים שזחל על האדמה נעצר בהפתעה.

גולדי ניסתה להוציא את היד מהתיבה. "זה היה לא חכם להכניס את היד לתיבה אפלה מבלי לדעת מה יש בפנים," היא אמרה לעצמה באותו מבטא פולני.

"עזבי!" נשמעה צעקה התיבה בעברית, "עזבי!"

"אני לא יכולה," ענתה גולדי, "אנא, שחררו אותי."

"עזבי!" נשמעה צעקה נוספת מבפנים, "אם את לא תעזבי עכשיו לא תעזבי לעולם!"

ולאחר שנשמע המשפט הזה גולדי נשאבה פנימה לתוך התיבה. לכאורה זה היה לא הגיוני, הרי התיבה הייתה קטנה כתינוק בן יומו. ובכל זאת, גולדי נשאבה פנימה בשלמותה.

השקט הכבד ששרר אחרי המאורע המשונה הזה היה לא טבעי, ובאיטיות שבו הקולות הטבעיים של היער.

לא חלפו כמה רגעים וכבר הגיע לשם אדם אדום-עור ועירום למחצה. צבעים היו משוכים על פניו. הוא הביט בתיבה באיבה

"דיאבלו..." הוא סינן בשפתו, שפת הילידים.

"מונסטרו," הוא הוסיף והסתלק משם בריצה.

כחמישים שנה חלפו מאז. התיבה נשארה במקומה ולא זעה. הילידים שחיו בסביבה ידעו לא להתקרב אליה, היא מכושפת ומסוכנת. אבל חוקר מוגלגי שהסתובב עם משלחתו בסביבה לא ידע זאת, וכשהגיע לאותו מקום הוא תמה לראות את התיבה ההיא שם.

"מה זה?" שאל באנגלית אחד האנשים שהתלוו אל אותו חוקר טבע.

"אני לא יודע," ענה החוקר באנגלית, "לכאורה אין כאן שום אפשרות להיווצרות של תיבה כזאת עם צירים מודרניים. השבטים כאן לא מפותחים מספיק. זה אומר שמישהו היה כאן לפנינו..."

הוא פתח את התיבה וממנה יצאה עננה שחורה וסמיכה.

"אוי ואבוי! מה זה?" שאל אחד החוקרים שהתלוו למשלחת. כולם השתעלו, וכשהשן התפוגג אישה לבנת שיער שכבה על האדמה, עיניה עצומות. היא הייתה לבושה בגלימה שחורה ובלוייה כאשר מדש גלימתה הציצו מקל דקיק וארנק.

אחת מחברי המשלחת נגעה במקל הדק.

"לא!" צעק ראש המשלחת, "אל תגעו בזה!"

הוא הרים את הארנק בזהירות. הוא םתח אותו והוציע ממנו כמה שטרות.

"הביטו," הוא אמר לחברי המשלחת, "שטרות שערכם 50 לירות ישראליות. כתוב כאן שהם הודפסו בשנת 1955. כמה זמן האישה הזאת הייתה כאן?"

אחד החוקרים הביט בה. "כנראה שנים רבות. כשאני מביט בשיער הלבן שלה אני מעריך שהוא היה בלונדיני בעברו."

ראש המשלחת המשיך לחטט בארנק והוציא משם דרכון. הוא פתח אותו וקרא בו.

"שמה של האישה הזאת הוא זהבה לוי," אמר ראש המשלחת, "והיא ישראלית."

פיסת נייר צנחה מהדרכון. אחד החוקרים הרים אותה והושיט אותה לראש המשלחת.

"594238," הקריא ראש המשלחת מהפתק, "יכול להיות שזה מספר טלפון, אם כי חסרות בו ספרות רבות. בואו, אנחנו צריכים להביא אותה לשגרירות הישראלית."

וכך עשו. בדרכם לשגרירות האישה התעוררה ומלמלה משהו בשפה לא ברורה. כשהגיעו לשגרירות, האנשים שהיו שם היו לחוצים ומבולבלים. אבל אחד האנשים שם, שהציג את עצמו בשם יחיאל גולד, הודה למשלחת החוקרים והורה להם להשאיר כאן את האישה וללכת. הוא כבר יטפל בה.

יחיאל אכן טיפל בה. הוא הטיס אותה לישראל ונתן לה לגור בבית קרוואן ליד אחת הערים. כשתחקר אותה יחד עם כמה מאנשיו הם הבינו שהיא אינה זוכרת דבר ואינה יודעת דבר. הם אלה שסיפרו לה את שמה והם דאגו לה לצרכי מחיה בסיסיים.

מה שהם לא ידעו זה שהיא יצאה מהתיבה כשהייתה בהריון.

		הפרק הבא