מעבר לפרגוד

הי, הקונדסאית מדברת:

אני ממש מצטערת על האורך של הזמן שנאלצתם לחכות עד לפרק החדש. פשוט הרבה זמן לא היה לנו רעיונות ו... אוי, אני ממש מצטערת!

בשבוע האחרון ניסיתי לפתוח עם ללימה שיחה איך להמשיך את הפאנפיק ושחייבים למהר, אבל תמיד גורם חיצוני הפריע לנו!.(אל תישאלו מי)

נישבעת לכם שכימעט כל פעם שרצינו לומר היילי, היתבלבלנו ואמרנו הולי, מארטמיס פאול. ללימה פשוט גמרה את הספר הראשון לא מזמן ואני כל כך שמחה מזה. חפרתי לה שתיקרא את זה. בטח עוד מעט היא אפילו תתחיל ליקרוא 39 רמזים.

ניצלנו את הטיול השנתי שלנו בשביל לכתוב המשך, ואפילו היה זמן להמשיך לחשוב על מה יהיה בפרקים הבאים! (אפילו שלעלות את הפרק לקח עוד כמה ימים)

אז, הינה הפרק:

החצי של החצי:

"פויה!"

"אה!"

"בויקאשה!"

"מה?"

למי שלא הבין מה הלך פה, אני אומר מילה אחת - קרבפיינטבול. (אל תאמרו שזה שתי מילים. למה אתם חושבים שלא עשיתי רווח?)

קראק!

בום!

טראח!

אז ביום האחרון שעברתי פה, (זה גם הראשון), היילי לימדה אותי כמה דברים:

1. בעולם הזה השמש לא שוקעת, אז אני לא יודע כמה זמן אני נימצא פה. היילי אמרה שיש אנשים שניסו לפי זמן בשעונים המעטים שיש פה, אבל תמיד הספירה היתבלבלה להם.

2. אנשים פה לא מתבגרים. אז אם וולדמורט לא רצה להיתבגר... טוב, יש לנו כאן מקום!

היא הכירה לי גם כמה אנשים:

1. לוקי - איש מפחיד ושמן. יש לו זקן מדבולל והוא מזכיר לי את פרופסור כלב ים (זה הוראס סלגהורן), חוץ מזה שהפרופסור יחסית נחמד.

2. ג'יימי - חבר שלה לשעבר. הוא איש נחמד וגם היה שושואיסט בעבר. הוא רזה עם עיינים ושיער חום בהיר.

היא אמרה לי להפסיק להציק לסופי בעיניין הצבעים.

ובערך אחרי שהיא אמרה לי את זה אני וסופי התחלנו את הקרב:

אדום vs ורוד

שזה אומר...

פיינטבול!

זה אפילו התחיל להיות קרב קבוע בנינו. במקום לומר שלום אחד לשני כשאנו ניפגשים (שזה בעיקר מחדר האוכל - אני, ומחדר האיפור - סופי), אנחנו "מברכים" אחד את השני בצעקה של "אדום!"/"ורוד!", חושבים על פיינטבול - הוא מגיע, ואז...

בום!

"סופי!" צרחתי, "ס'תכלי על הבגדים שלי! הם ורודים. ורודים! בגללך! את כל כך הולכת לשלם על זה!"

"אחרי שאתה תשלם על שלי!" צרחה סופי בחזרה, "הם אדומים! א - ד - ו - מ - י - ם - !" ואז היא הוסיפה באגביות, "גם השיער."

"מה קרה לכם?" שאלה היילי, מסתכלת עלינו במבט מוזר.

אני וסופי פתחנו את פיותינו, כדי לפתוח בהסבר די קצר, (רק 100 עמודים), כשהיא אמרה במהירות: "אל תענו לי!"

כצפוי, אנחנו לא הקשבנו לה.

"הוא התחיל!"

"היא התחילה!"

"לא נכון!"

"איזה שקרנית!"

"אוי, באמת? לא!"

"הכל בגלל ה'שלום' המטופש שלך!"

"איזה שקר!"

"אז אולי תתחלקו חצי בחצי?" שאלה היילי, קצת נואשת.

מה זה חצי? חשבתי בפחד. אני לא זוכר כלום מהשיעורי מתמטיקה שאמא העבירה בשבילי!

"אה - כן!" צעקתי בשימחה. "חצי! רבע! שמינית!"

היילי הסתכלה עלי במבט של מה עובר בראש המוזר שלך?

ואני החזרתי לה מבט שאמר, את לא רוצה לדעת,.

"או - כן! רבע גדול יותר מחצי!" אמרתי, מאושר. ואז הוספתי בממזריות, מסתכל על היילי. "אני גאון,"

"אתה טיפש," החזירה לי.

"מה זה המילים הגיברשיות האלה?" שאלה אותנו סופי. "אני הולכת להיתקלח. וכשאני חוזרת אני מצפה לראות ורוד בכל החדר!" ואז הוסיפה בדרמטיות, "וגם עליך..."

"טוב, אז מזל שהיא רק מצפה," אמרתי לאוויר אחרי שסופי הלכה. היסתובבתי להיילי, "אז מה יותר גדול, חצי או רבע?"

כמה זמן לוקח לילדה להיתקלח?!

בזמן הזה היילי הספיקה להסביר לי שהחצי של החצי הוא... (תופים, תופים, תופים...) רבע!

והחצי של הרבע.... (טאם, טאם, טאם...) הוא שמינית!

כשסופי סופסוף יצאה מהמקלחת, כבר ידעתי מה זה שמינית, רבע וכמובן, חצי.

"כמה ורוד אני מקבלת?" שאלה סופי מיד.

"חצי," עניתי לה והינהנתי כמו מטורף. "את יכולה לקבל אפילו את החצי של החצי,"

סופי הינהנה אחרי בהיתלהבות. "כן. באלי!"

הבחנתי בניצוץ משועשע כשהיילי היתקרבה אלי. "יופי סיריוס. מדהים."

חיוך גאה (לא מטופש. הוא בכלל לא היה מטופש.) נימרח על פני.

היא צבטה אותי בכח בלחי. "יופי סיריוס. אתה יודע בכלל שיש לך חדר משלך?" ואז היא הוסיפה כמדברת אל בן שלוש. "שכולו אדום. והוא מלא בקישוטים של גריפינדור ושל המווווון מוגלגיות."

"יאי!" צעקתי בשימחה ודילגתי מחוץ לחדר.

"תבקש מג'יימי  להראות לך את החדר!" אמרה וסגרה את הדלת בפני. חשבתי ששמעתי אותה ממלמלת, "ברוך שפטרנו..."

"רק שתדעיי," צעקתי לה בחזרה. "שהלחי עדיין כואבת לי!"

בפרק הבא כבר יתחיל האקשן האמיתי. לא לידאוג 😝

בבקשה תיכתבו תגובות. זה נורא חשוב לנו 

הפרק הקודם