עננים שחורים

תודה ליובלבל - spring על הביטוא.

-

עוד שישי אפור וגשום בבית הקברות. עוד שישי אפלולי, עננים שחורים עוטפים מכל הכיוונים והמון טיפות גשם קטנות שיורדות אחת אחרי השנייה בלי הפסקה.

ושוב אני עומד כאן, מול שני קברים. שתי מצבות לבנות כשלג, עליהן חרוט באותיות גדולות כיתוב שמעולם לא טרחתי לקרוא, מחשש שיהפוך את השישי האפור למדוכא אף יותר, אם זה אפשרי.

ושוב אני מביט במצבות הגדולות, הצמודות, של זוג אוהבים. זוג הורים.

ואני מניח זר פרחים צבעוני ועליז בין שתי המצבות, עוד זר בערימה של זרים, כולם כבר נבולים ושחורים. גם הזר הזה לא ישאר בחיים לזמן רב, אני חושב, כמו שהם לא נשארו, אבל אולי, רק אולי, הוא יאיר קצת את השישי החשוך, רק קצת, כמו שהם האירו קצת, רק קצת, את האפילה. כמו שהם עזרו, נתנו כל מה שיכלו, כדי להביס את החושך. נתנו את החיים שלהם.

אני צועד שני צעדים אחורה ומביט ימינה, ומצבה נוספת תופסת את עיני - מצבה לבנה כשלג, ממש כמו שתי המצבות האחרות, עומדת צמודה לידן. אף פעם לא שמתי לב אליה.

"סיריוס בלק," אני קורא את הכתוב בקול רם, למרות שאני לבד שם, "1959-1997."

הוא היה חבר שלהם, אני נזכר ופונה להביט במצבות שלהם. אני צועד קדימה צעד אחד, שניים. אני מתקרב לשתי המצבות הגדולות, הצמודות, המעוטרות בזרי פרחים שנצבעו עם הזמן בצבע המנוגד לצבע המצבות, מדגישים את צבען הבהיר. אני מושיט יד קדימה בהיסוס, נוגע בזהירות בכל אחת מהמצבות הלבנות. הן קפואות. הן קשות וקפואות, ממש כמוהם. ממש כמו אלו שלקחו את נשמתם.

"לא הספקתי להכיר אתכם, אמא, אבא, אבל אני מתגעגע," קולי מתעופף עם הרוח, נעטף בעננים שחורים, ואין תשובה.