צללים

הוא לא זוכר בדיוק איזה לילה זה היה -לפני הנער ממחוז שלוש? לא, הוא זוכר שכבר היו מוקשים, את הריח של האדמה הרכה, העשירה. זה אחד הדברים שהוא הכי זוכר ממנה. בוודאות לא אחרי צרעות הציד, אבל אולי זה היה הלילה שלפני השריפה? הוא כבר לא יודע. הוא לא רוצה לשאול. הוא זוכר את הלילה הזה כאילו זה היה אתמול. באותו זמן הוא כל כך פחד, להיות ממחוז שתים עשרה בין מחוזות אחת ושתיים, הסורקים את היער בחיפוש אחר קורבנות בעיניי טורף ובגדים ספוגי דם, וקטניס, קטניס כל הזמן, שהוא כל דקה פחד לשמוע את הצרחה שלה, ואז תותח, ואז דממה.
(היום הוא כבר לא מפחד, לא אמור לפחד, אבל כשהוא חולם הוא עדיין בזירה, דרוך כל שנייה לשמע התותח שלה)

העצבים אכלו אותו, כירסמו לאט בישותו עם קולותיהם הקטנים והטורדניים, -אתה מת, הם לחשו לו אתה איש מת מת מת, אתה לא תוכל לשרוד את זה, אתה לא תחזור הביתה- והוא לא הצליח אפילו לעצום את העיניים כדי להירגע, לא יכל לקחת אפילו נשימה עמוקה אחת, ורק ישב בשק השינה שלו באחו, -הוא והנערה ממחוז ארבע היו היחידים שנאלצו לישון תחת כיפת השמיים והיא כבר הייתה שקועה בשינה עמוקה, שלווה- ובהה בכוכבים. הם צבעו דפוסים מדהימים, נוצצים, בשמיים, והוא ראה אותם כאן יותר משראה אותם אי פעם בבית במחוז שתים עשרה, שם העשן והפיח מהמכרות כיסו את כל האורות מלבד פנסי הרחוב החשמליים, שאורם היה חזק אפילו מן האפר.
(כמה מוזר, הוא חושב, שדווקא בזירה רואים דברים יפים שאין בבית)

הוא השפיל מבט אל הנערה ממחוז ארבע, שנשארה מכורבלת בתוך שק השינה שלה, שיערה הערמוני מפוזר על הז׳קט ששימש לה ככרית. היא נראית צעירה ככה, הוא מהרהר, מתעכב על להב המתכת הקר של הסכין. עם כל השיער היפה שלה. והיא תצטרך למות.
(למען האמת, הניגוד בין הגוון האדמדם של השיער שלה לירוק הטרי של הדשא היה הדבר הראשון שגרם לאצבעותיו להשתוקק אל עפרונות הציור שלו בפעם הראשונה זה ימים)

קרקוש מתכתי מגיח מהאוהל שקייטו וקלוב תבעו לעצמם, ואחרי דקה הנערה יוצאת משם, מצמידה אל גופה סט סכינים בדיוק כמו שדלי קרטרייט נהגה לחבק את בובת הסמרטוטים שלה כשהיו ילדים. זה ניגוד מעוות, הוא חושב כשהוא נזכר בילדה הבלונדינית הזעירה שנהגה לספר לאנשים שהוא אחיה כשחיבקה בובה דמוית ילדה שגם לה היו זוג צמות בהירות, ומשווה אותה לנערה אפלת העיניים שנאחזת בסכינים המושחזות כאילו הן יהיו מה שלבסוף יציל אותה.
(הן לא, הוא יודע. היא תחיה רק עד שקייטו יחליט שהיא לא שימושית יותר- בדיוק כמוהו, רק שהוא לא מתכוון להישאר עד שהיום הזה יגיע. למרות, הוא מציין לעצמו בשעשוע לא מבוטל, שהיא לובשת את החולצה שלו נוסף על שלה, כהגנה מפני הקור)

"אז מה, מאהב" היא אומרת בגיחוך כשהיא מתיישבת מולו, מהעבר האחר של הלהבות הדועכות. היא לא טורחת אפילו ללמוד את שמו, והוא לא יודע למה בכלל אכפת לו. "מה?" הוא שואל, למרות שהוא יודע שזו לא הייתה שאלה. "תהית פעם איך יהיה למות?" היא שאלה, נושפת קווצת שיער חומה-כהה שהוארה בכתום משאריות המדורה מעל פניה. "זה איום?" הוא שואל, מרים גבה אחת, לא מראה לה את הרתיעה שהוא חש ממנה. "לא" היא אומרת "לא היום". העיניים שלה נראות מרוחקות כשהיא בוהה באור הכסוף של הירח משתקף באגם, והיא נראית פתאום שונה. לא כמו הנערה שצוחקת כשהיא רוצחת, בוחנת את קורבנותיה כמו אומנית שצופה בעבודתה בגאווה: רק שהיצירה שלה היא הרג, דם, וצילצול כלי נשק. "אז למה את מתכוונת?" הוא תוהה. היא כמעט נאנחת, ולרגע נראית כמו הנערה בת החמש-עשרה שהיא, צעירה אפילו ממנו, כמעט פגיעה ורועדת מהרוח.

"אולי..." היא אמרה "אולי אני תהיתי". "לגבי מה? המוות?" הוא משליך לעברה שמיכה מגולגלת, והיא מחייכת חצי חיוך ומהנהנת. "כן. אתה באמת בטוח שלמות בזירה זה דבר כל כך נורא? הרי כולנו נעלם בסופו של דבר, וזה יהיה כל כך גרוע למות כשאתה יודע שיראו שהיית חי, ובועט, וצורח, עד השנייה האחרונה?". המילים שהוא עמד לומר קופאות על לשונו. זה באמת מחריד כשהיא מדברת כך; הנערה הזו, כמעט ילדה, בטוחה שלמות כשזה מוקרן בכל בית במדינה זה המוות הראוי ביותר. היא ממשיכה, לא מוטרדת מחוסר תגובתו "אתה יודע- כשאני אמות, אני רוצה שזה יהיה יותר גדול, יותר מרשים, עוד דם, עוד מתכת, משהו שיצעק 'עכשיו אתם רואים אותי'. זה כל כך מופרך שאני רוצה את זה?". היא מביטה בו בעיניים כהות ענקיות, שכאילו מתחננות שהוא יגיד לה שכן, זה בסדר, זה נורמלי.
הוא מצליח לגייס בשבילה חיוך קלוש. "כן, זה... מרשים, למען האמת. אני אשתדל לחשוב על זה כשאגסוס". בהחלטה של רגע, היא כורכת סביבו את זרועותיה בחיבוק מהיר. "תודה, זה מאוד מתוק מצידך. ההקשבה, זאת אומרת. אתה בטח חושב שאני משוגעת." המילים מתבלבלות בפיה מהמבוכה. הוא צוחק קצת, ואומר לה ללכת לישון.
(הוא ממשיך להסתכל עליה כשהיא ישנה, מכורבלת בשמיכת הפליס הירקרקה. נערה מרשימה, הוא חושב, עם כל הדיבורים על המוות. וגם יפה למדי, עם כל השיער הכהה והעור החיוור, והעיקול הרך בשפתיים שלה כשהיא מחייכת-
הוא קוטע את המחשבה שם. רק מרשימה.)
כשהוא קם, היא כבר לא שם, ונשארת רק שמיכה ירוקה בריח של אדמה הפוכה.

כשהיא מתה, הוא לא יודע מה לחשוב. מצד אחד היא הייתה הקרייריסטית אכזרית, איום בדרכם לניצחון, אבל מצד אחר... מצד אחר היא רק נערה שהוא הכיר. נערה בת חמש עשרה שישבה ליד מדורה, הגחלים הלוחשות משתקפות לה בעיניים, צובעות אותן בכתום עינברי. זה היה משונה, יותר מכל דבר אחר, לראות את פניה בשמיים ולדעת שרק לפני כמה ימים הוא ישב איתה והביט באותם כוכבים בדיוק.
(הכוכבים הם הדבר היחיד שאמיתי, אמר לו סינה על הגג. אפילו קברניטי המשחק לא יכולים לגרום לכוכבים מזויפים לזהור באותה הצורה, אז הם משאירים את הכוכבים האמיתיים קבועים בשמי הלילה. תסמוך על זה, כשהכל יתחיל להשתגע.)
כשקטניס מספרת לו איך היא מתה, לרגע הוא כמעט מחייך -כמוה, בגיחוך ציני, קר ונטול שעשוע- כי זה היה בדיוק מה שהיא רצתה; גדול יותר, מרשים יותר, עוד אלימות, עוד צרחות, משהו שזעק 'תראו אותי עכשיו'. הוא יכל לדמיין את ההריגה הזו משודרת עוד שנים -עשרות שנים.
(באותו לילה הוא חולם עליה; 'זה איום?' הוא שוב שואל אותה. בחלום שלו היא לא אומרת כלום על הדם ועל המוות, ורק צוחקת, נערה עליזה, צעירה כל כך, בלי שום רמז לפצעים.)
באחד מהלילות עם קטניס, כשהוא היה כמעט מסומם מעייפות, לרגע הוא חשב שהיא מישהי אחרת.

ברכבת, כשקטניס מסתכלת בהתפעלות על הציורים שתלוים על קירות חדרו -קטניס תלויה בהיפוך מעץ, קלוב מתחמשת בעשרות סכינים במעילה, מתכוננת לקרב אחד אחרון, המוטציה של גלימר חושפת שיניים ומצמצמת עיניים ירוקות, אנושיות במידה מטרידה- הוא מחניק ציחקוק -אחד לא טבעי, לא שפוי- מהאופן שבו זה מסודר לפי הסדר שבו הוא חולם: הדפוס המסודר של קטניס, קלוב, ומפלצות.
(הוא לא מגלה לקטניס על הציורים שהוא נועל במגרה; רישומים מדויקים של הנערה ההיא ליד המדורה הדועכת, מחבקת סכינים כאילו הן מה שלבסוף יציל אותה.)
משום מה, הוא אף פעם לא הצליח לשרוף את הציורים האלו. הייתה לו תחושה שהלב שלו יפגע יותר מהנייר.

רק מרשימה, הוא מנסה לשכנע את עצמו כשהוא תוהה למה הוא ממשיך לצייר אותה גם שנים אחרי שמתה.