דם...

פרולוג: לפני שנים רבות...

היו אלה ימים אפלים. בני אנוש חיו בפחד מתמיד מאלה שחשבו לחבריהם. הם לא יכלו לדעת מי חבר ומי אויב, מי יעזור ומי יהרוג. היצורים האפלים, הנוראיים, היפים, הפראיים, המוכשרים, היו בכל פינה. הם חיו בין בני האנוש, הרגו, השחיתו, רדפו.

אך בין כל אלה חי לו גבריאל סטון. צעיר יפה תואר בעל תלתלים שחורים ועיניים ירוקות. רק בן עשרים אך רוצה לחיות, להתחתן. להביא מעט אור לתקופה האפלה.

ערב אחד כאשר הלך בסמטאותיה של העיר רומא שמע קול. קול שירה של אישה, קול רך, קול פעמונים. גבריאל צעד בעקבות הקול, נחוש בדעתו למצוא את אותה אישה, למצוא את מקור הקול הכל כך... מושלם.

הוא החל להגביר את קצב הליכתו, עבר סמטה נוספת, ועוד אחת והנה בבית אחד, במרפסת, הוא רואה את האישה היפה ביותר שראה מימיו. שיערה ארוך, אדמדם ועיניה, עיניים כחולות כים. הוא עמד שם וצפה. לא מסוגל להתרחק.

לפתע מרגריטה השפילה את מבטה מעבר למרפסת והביטה בצעיר. היא קפצה מהמרפסת ועמדה מולו. "את- את משלהם, נכון? " הוא מלמל בקול שקט, מופתע. היא צעדה לכיוונו. מרגריטה נראתה לא פחות מבת שבע עשרה, אך גילה היה יותר ממאה. היא חשפה את שיניה. ניבים חדים ולבנים, מלאים בארס. היא חכתה לצרחות, לבריחה, אך אלה בוששו לבוא.

"אתה לא בורח? " היא שאלה בקול פעמונים. "אני לא יכול, אני... אני מאוהב" הוא אמר  בקול מופתע, כמו הופתע שהוא עצמו הוציא את המילים מפיו. היא בחנה את פניו, את גופו, את מחשבותיו, את ליבו. כולם אמרו לה שהוא דובר אמת.

מרגריטה קרבה אליו, והצמידה את שפתיה לשלו. המגע היה רך, מתוק, תמים. לשונו חדרה אל פיה, טועמת, בוחנת. היא שילבה את לשונה בלשונו, חשה בטעם המתוק של האהבה.

זמן לא רב לאחר אותו ערב, מרגריטה נישאה לגבריאל סטון. הם שמרו את זהותה בסוד, אף אחד לא ידע שהיא שייכת לאותם יצורים אפלים, כי מי יאמין שהם לא נוראיים כל כך? מי יאמין שהיא לא כישפה את גבריאל הצעיר? שהוא התאהב בה ולכן נישא לה?.

זמן לא רב חלף ומרגריטה נשאה בבטנה את ילדם הראשון. זה היה פלא, כי היא אמרה לגבריאל שזה לא אפשרי, יצורים כמותה לא מתרבים. אך זה קרה והתינוק היה בדרכו לאוויר העולם כעבור תשעה חודשים.

גשם ירד בחוץ, כאשר מרגריטה ילדה את גבריאלה. אך לא רק גשם היה בחוץ. בני האנוש שעד כה ספגו אבידות ולא ידעו כיצד להתמודד, הקימו מסדר, מסדר שיילחם באותם יצורים ובאותו הלילה בני האנוש החלו להשיב מלחמה.

"מה נעשה? " שאלה מרגריטה. "אין לנו ברירה, אם ניקח אותה איתנו היא תמות. אנחנו לא יכולים לעצור את זה, אף אחד לא יקשיב לנו, אף אחד לא יאמין שאפשר לחיות יחד" אמר גבריאל. "אז מה נעשה? " שאלה מרגריטה והביטה בעיני בתה הכחולות. "הסתירי אותה, בין השמיכות, היא תהיה בסדר, אני מקווה שנחזור אליה בבוקר ואם לא אז מישהו אחר כבר ימצא אותה" אמר גבריאל ודמעה גלשה במורד לחיו.

מרגריטה וגבריאל נשקו לבתם והסתירו אותה בין השמיכות. "הירח יגן עלייך" אמרה מרגריטה באיטלקית אור כסוף שטף את פני התינוקת והיא שקעה בשינה. הם מיהרו החוצה.

שלוש יריות נשמעו. גבריאל נפל ולבו פסק מלפעום. מרגריטה קפאה במקומה. הגשם החליש את כוחה. פגיון נזרק באוויר ופגע בחזה. מרגריטה נפלה לצד אהובה.

והתינוקת השייכת לשני העולמות, ישנה בין השמיכות ולא ידעה שבחוץ מלחמה, מלחמה שיום אחד היא תצטרך למנוע את שובה, מלחמה בין בני האנוש לערפדים, מלחמה של דם.

פאנפיק חדש, אז תגובות ודירוג...מקווה שתהנו :)

		הפרק הבא