22

פחדנית.

קלוב בת העשר מפחדת- היא מכירה טוב מידי את התחושה, שגורמת לזרועותיה הקטנות, הילדותיות, לרעוד כשהן עוטפות בחוזקה את הסכין, שגורמת לטיפות זיעה קרות כקרח לגלוש במורד עורפה ולהצמיד את שיערה הכהה לקודקודה, שגורמת לשפתיה להתהדק זו לזו כשהיא כובשת יפחת בכי. אבל היא לא תבכה, ולא תצרח, ולא תקרא לאמא שלה, כי הם ימצאו אותה. היא מחכה. כל צל נדמה כדמות שמשתופפת בפינה, חמושה במתכת חדה. כל רחש נדמה כצליל מגפיים שמפלח את הדממה. יש להם מטרה אחת בלבד- למצוא אותה. אז היא מחכה. הלב שלה הולם, נחבט בכלוב צלעותיה.

בום-בום בום-בום בום-בום.

אמא שלה תכעס אם קלוב תקרא לה; כמו תמיד, כשהיא מביטה בה באכזבה, נוהמת לעברה בניצוץ של שיניה המשויפות לניבים, ומכה על לחייה בחבטה כואבת כי היא שוב הייתה פחדנית, ואמא אומרת שאסור לה להיות פחדנית. איך ילדה של שני מנצחים יכולה להיות פחדנית? אנובאריה -אמא- שואלת. איך היא תוכל לנצח את המשחקים כשהיא לא יכולה אפילו להתמודד לבדה עם הציידים שסרקו את מחוז שתיים בחיפוש אנשים שחלשים יותר מהם? מישהו פעם סיפר לקלוב שבמחוזות האחרים רצח זה פשע שעונשו מוות. היא התקשתה להאמין; במחוז שתיים כל מה שהוגדר כפשיעה במקומות אחרים הותר. הותר כדי ללמד את הילדים לחיות לפי חוקי הג'ונגל.

רק החזקים שורדים.

קלוב שומעת את רגליהם הכבדות של הציידים חובטות בשביל הגישה. היא עוצמת עיניים וסופרת. תספרי, אמא אמרה לה. אם תספרי, תוכלי לסיים את הקרב עוד לפני שהתחיל. אז קלוב סופרת. היא סופרת הכל; שלושה זוגות רגליים- שני גברים, אישה אחת. חמושים היטב, לפי כובד החבטות. שלושים ושש שניות בדיוק בין הצעדים של המוביל למאסף. חמש טיפות דם עגולות גדולות שנוטפות על הסנטר שלה. הם בחרו לילה טוב לציד- כולם יודעים שאבא לא בבית ולאמא לא אכפת. אבא היה מנצח בעצמו, אבל הוא לא אמר לה שהיא פחדנית. פעם הוא הניח את ידו הגדולה והחמה על הלב שלה, ואמר לה להקשיב. בהתחלה היא לא הבינה: הרי שניהם היו בשקט מוחלט. ואז היא שמעה את ההלמות היציבה שבוקעת מתוך החזה שלה. את שומעת? הוא שאל אותה. היא הנהנה. זה הצליל של הפחד, הוא אמר, זה מה שהופך אותנו לאנושיים. לפעמים, הוא הוסיף בחיוך עצוב, אני חושב שלאמא שלך אין כאלו. קלוב לא הבינה. זה בכל מקרה לא שינה שום דבר.

הצייד הראשון נכנס בדלת, ולא מבחין בה, צמודה אל הקיר ועוקבת אחריו בעינייה הנוצצות בחשכה כמו חיה קטנה, אוחזת בסכין שניצבה עבה מכדי שתקיף את כולה באצבעותיה הדקות כעכביש. הוא חכם, היא מהרהרת כשהיא שמה לב שהאיש כהה השיער לא הדליק את האור והשאיר את שותפיו האחרים לשמור על הכניסות. אבל לא מספיק חכם, היא משלימה את המחשבה כשהיא מזנקת מאחוריו, כתם חסר צורה של שיער כהה ופחד, ונועצת את הסכין בגבו, עד הניצב. הוא נוחת על הרצפה במהירות, בגרגור מחריד שגווע אל תוך העיניים הריקות שלו. היא שומעת את השניים האחרים מתרחקים מהבית בריצה, אבל כבר לא אכפת לה. כשהיא מנגבת את הסכין הנוטפת דם אדום-בהיר על כותונת הלילה הלבנה שלה, היא כמעט בטוחה שהיא ראתה את הניצנוץ של חיוכה המרוצה של אנובאריה במעלה המדרגות.

אנילאמפחדתאנילאמפחדתאנילאמפחדת

קלוב בת השתים עשרה זוכרת. היא זוכרת את הילדה שגרה בקצה הרחוב, שמושיטה אליה אצבעות קרות ומתחננת שתציל אותה. היא זוכרת את שותף האימונים הראשון שלה, תלוי הפוך מהגג, בוהה בה בהאשמה דוממת בעיניים מתות. היא זוכרת את הדם שזלג מצווארו ונקווה לשלולית מבעבעת. טיפה אחת, שתיים, שלוש, חמש, נהר. היא זוכרת את הצחוק- צליל מתמשך, חורקני, שנחבט שוב ושוב בשולי תודעתה ולא נותן לה לישון, אפילו בלילה. בעיקר לא בלילה.

אחרי כמה ימים מביאים לה את שותף האימונים החדש שלה. הוא בן ארבע עשרה; היא שמעה את המאמן מסביר לו בלחש מה קרה לפרטנר הקודם שלה כי הוא לא היה חזק מספיק בשביל להיאבק. לקייטו, החדש, לא אכפת. היא רואה בעיניו את אותו הברק האדום, המרושע, שהיא רואה בכל פעם שהיא מביטה במראה. זה נהדר להילחם בו- להרגיש את השרירים נשרפים, מתכווצים ומתרפים, כשהם חובטים זה בזה עד לאובדן הכרה, לראות את הסכין קורע חתך ראשון בעורו או בעורה, עמוק מספיק בשביל שזה ישאיר צלקת. אחרי חצי שנה היא שמה לב שעורה לא חלק יותר- היא מפוספסת בצלקות דקות על הזרועות, העל עצמות הלחיים, על גשר האף. הקרבות שלהם כמעט יפים; מאבק נואש להישאר חזק כשהנשק משסף בשר כנייר, כשזרעות ורגליים מכים בראותיך עד שפניך מכחילים, כשהכל מתגבש למטרה היחידה של לגרום כאב. (פעם אחת הוא הלך רחוק מידי והיא לא הצליחה להזיז את זרועה במשך כחודשיים- הוא התנצל שוב ושוב ואמר שהוא לא ידע מתי להפסיק כי היא לא בכתה, לא הראתה שום סימן לכאב או לפחד. הוא לא הבין כשהיא חייכה חיוך אידיוטי כל שארית היום ואמרה שזו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לה.)

אין חרטות.

כשקלוב הייתה בת שש עשרה, החליטו שהם נלחמים יפה כל כך שצריך לשלוח אותם לזירה ביחד. היא לא ידעה למה אכפת לה; היא כבר לא הנידה עפעף כשהיא חלפה על פני המתים שברחוב, שכאילו שלחו את אצבעותיהם המרקיבות כדי לתפוס אותה. היא לא הבינה למה היא מסתגרת שעות ארוכות בשתיקה בחדרה, רוח רפאים חיוורת ודוממת שכמו רדפה את הבית עם הזכרונות שלה, שכאילו נצרבו על הקירות. היא לא הבינה את הצורך שלה בסכין הקטנה, המעוקלת, שהיא מצמידה אל הצד הפנימי של הזרוע שלה, חותכת חתך ראשון, שני, שלישי, ולו רק כדי לברוח מהכאב שהתפוצץ בתוך הראש שלה. היא שכחה מהתחבושות הלבנות שעטפו את זרועותיה עד שקייטו שם לב אליהן ברכבת- היא הביעה אדישות מוחלטת לדאגה שלו כי הכל כבר היה מאוחר מידי.

קלוב ידעה שהיא לא הולכת לשרוד את הזירה; היא אמנם קרייריסטית, קטלנית, אבל היו מתמודדים גדולים ממנה פי שניים ושלושה, מיועדים ללא ידיים חבושות וצורך נואש בסכינים. (בפעם השלישית שקייטו תפס אותה חותכת, הוא גרר אותה אל רופא הקוקואים של הקפיטול. דיכאון, זה מה שהוא אמר כשהוא נתן לה כדורים. היא כמעט צחקה, כי באמת שיש לה כל סיבה שבעולם.)

טובעת. נשרפת. מדממת. משתגעת.

היא כותבת את המילים בדם על זרועותיה- הם חסרות משמעות למישהו אחר מלבדה, הרהורים של משוגעת. אבל קלוב יודעת את האמת. היא יודעת שאפשר למות בכל כך הרבה דרכים, ובאף אחת מהן לא באמת להפסיק לנשום.

אני טובעת. היא לא מצליחה לשמור את הראש מעל המים- כי רק הרגע היא עוד הייתה במחוז שתיים, ואז מצעד מיועדים, ואז אימונים, ואז ציונים, ואז ראיונות, ואז הזירה, ואז המוות. החיים נדמים כנחשול אדיר שזורם מבלי לעצור, שסוחף אותה מבלי להאט כשזה מסתיים, ורק מנפץ אותה בפתאומיות, באלימות, אל החוף.

אני נשרפת. היא אוהבת את קייטו; היא בטוחה בזה, בדרכה החולנית, המעוותת. והאהבה הזו לא הייתה טובה- היא הייתה כמו שריפה, התלקחות, שבערה אי שם בתוך החזה שלה, שורפת אותה לאט לאט מבפנים החוצה, עד שישארו רק אפר שחור ועצמות שמלבינות בשמש. וכידוע, אי אפשר באמת לשחק באש מבלי להיפגע.

אני מדממת. המילים חותכות בה כסכינים זעירות, מחודדות, גם הרבה אחרי שהשאירה את מחוז שתיים מאחור. את חלשה, אמרה לה אמא שלה אחרי שנבחרה. את לא תוכלי לנצח. אתחלשהאתפחדניתאתחרפה, המילים ממשיכות להסתובב במחשבתה, לדקור אותה כל פעם כמו מיועד חמוש, עד שהיא נשארת אוטמת אוזניים וצורחת, מפחדת מאורו של יום חדש.

אני משתגעת. קטניס אוורדין עושה אותה משוגעת, חיית פרא נוהמת שנשבעת שתהרוג אותה גם אם זה הדבר האחרון שתעשה בחייה. קלוב לא יודעת למה היא באמת מכעיסה אותה כל כך; ציון אחת עשרה ותלבושות בוערות אולי היו מרגיזים אנשים כמו קייטו, שחשובים להם כל כך הכבוד והגאווה. לה לא אכפת מזה, לא באמת, כי שתים עשרה לא יכולה לעשות שום דבר מרשים. קלוב לא מודה בעובדה שקטניס אוורדין גורמת למשהו לפעום אצלה במקום שבו שוכן הפחד. כי היא כבר לא מפחדת. לא עוד פעם. אבל כשהיא יושבת על אוורדין בעמדה של מנצחת, מתכננת לחתוך אותה עד שלא תישאר טיפת דם אחת בגופה, היא עושה את זה למרות שהאינסטינקטים שלה זועקים אליה פשוט להרוג אותה ולברוח הכי מהר שהיא יכולה, וכל זה כי היא רק רוצה לצרוח-

רואה, אמא? אני לא מפחדת יותר.

שמתם לב שבהתחלה סגנון הכתיבה היה נורמלי ובסוף מבולבל כזה? זה בכוונה, כי היא סוגשל משתגעת >< ת"בים יתקבלו בברכה :)
xoxoxo
שירי

הפרק הקודם