Escape Room

זה קרה לפנות בוקר, כשהערפל והטל עוד לא התפזרו והשמש עדיין לא זרחה, אבל היה אור. הזמן המושלם. 

"זהו זה." אמר אחד מהם, המדען הזוטר ביותר. הוא היה גם הכי צעיר, בערך בן שלושים וחמש, בעל שיער שחור מתולתל ועיניים חומות חמות. "זה הרגע." הוא בחן את המחשב שלפניו, שהראה את מצב המון נתונים וגרפים, שבנס הצליח להבין את כולם.

"אתם חושבים שהם יצליחו?" שאל אחר. הוא היה קצת יותר זקן, בן חמישים וקצת, ואחראי על הנבדקים בחדר. הוא עבר בין חמשת התאים שהיום פזורים במעבדה בהם עבדו. בתאים היו אנשים, שהיו מורדמים וקפואים, מחוברים כל אחד לעשרות מכונות שונות. האיש לקח באקראיות דו"ח של אחד המטופלים, נער בן עשרים בערך, שנראה שמחלים משריפה קשה. תחבושות היו מונחות על כל גופו, אבל לא נראה שעזרו, כי התא האטום היה קפוא לגמרי, מותיר את הנבדק במצב אחיד. 

"זה מה שבאנו לבדוק, לא כך?" שאל האיש שכנראה היה המנהל. היה לו שיער מאפיר ומשקפיים גדולים, והוא הביט על מסכי הטלוויזיה שהראו חדרים שונים. "ובכל זאת, אנחנו רוצים שהם יצליחו. לקח לנו המון זמן עד שהצלחנו להציל את אלה." הוא החווה בידו על התאים. "הם כמעט היו חסרי תקווה." הוא נאנח, וניכר עליו עייפותו. "אבל הנה אנחנו כאן, עוד רגע מתחילים את הניסוי שלנו. אני חושב שזה היה שווה את כל המאמצים, אפילו אם זה לא כחוק."

"מסכים." ענה לו עוזרו, אדם בן ארבעים, עם ראש קירח מלא עגלי זיעה. "למרות שאנחנו פועלים מתחת לחוק, ומחוץ לפרוטוקול, אם ניסוי הזה יצליח, נוכל לעשות הכל."

המנהל צחק. "לא הכל, טאמביוס. אבל כן, בהחלט נוכל להציל המון אנשים. רבותי, אנחנו עשינו כאן את הבלתי אפשרי." הוא דיבר אל כל הנוכחים בחדר, כאילו היו המון אנשים, למרות שהסתכמו כארבעה. "קרמר, בבקשה הצג לי את הצד שלך." הוא פנה לבחור הצעיר, הזוטר מכולם. 

"כל הנבדקים במצב יציב, אדוני. כולם מורדמים, עד לרגע שבו נתחיל, כמובן. הקבוצה הראשונה שלנו, שלא נבחרה באקראיות, היא קבוצת 'חדר המתים'. יש לנו שם שני נערים בני ארבע עשרה, שני נערים בני תשע עשרה - עשרים, ואיש זקן בן שישים. כולם נמצאים בעמדותיהם בתוך החדר, ישנים. החדר נעול."

"מצויין. אני אדבר איתך על הקבוצות האחרות בהמשך. יש לנו את הקבוצה האקראית, הקבוצה החוזרת, והקבוצה המשתנה, שעליהם צריך לעבור, נכון?"

"חיובי אדוני." 

"מצויין. וחוץ מקבוצת 'המתים', יש עוד נבדקים שהמניע שלהם הוא יקיריהם?"

"אני חושב שהתשובה לזה תתברר רק בהמשך, אדוני."

"נהדר. ומה עם הקבוצה המשץנה שלנו?"

"טוב, הם קצת יותר מסובכים, אדוני. בגלל ה... יכולות שלהם, אנחנו לא יודעים איך הם יתנהגו. בגלל זה הם כאן, אדוני."

"אתה גורם לי להתגאות בך, קרמר." המנהל נשמע מרוצה, ואז עבר אל התאים. "ואתה, אלכסוס, אני עובר אליך. אני חושב שמגיע לך צל"ש רק על העבודה שלך. אם נצליח בניסוי, אתה תציל הרבה אנשים."

"ובכן, אדוני, אז הכל תלוי בהצלחת הניסוי." אלכסוס נשמע נרגש, ומעט מהמבטא שלו התגנב לדבריו.

"אכן. אנא המשך."

"אז יש לי כאן את החמישה העיקריים, אדוני. אם ראוי לציין, אותם היה קשה במיוחד להציל." אלכסוס החוה על חמשת התאים שבהם הורדמו האנשים.

"בזה אין לי ספק. אז קדימה, תציג כל אחד." דחק בו המנהל.

"טוב, אז נתחיל... ממנה. הכי קל." הוא החווה על אישה מבוגר וקטנה, בעלת פנים נעימות וחרושות קמטים. "היא מתה ממחלה. בסופו של דבר, כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להזריק לה את הנוגדנים. היא תחיה שנים ארוכים, אם הניסוי יצליח, כמובן. הבא בתור הוא זה." אלכסוס החווה על נער בגיל תשע עשרה, בעל שיער ג'ינג'י כלהבה ופרצוף מלא נמשים. "לקח לי המון זמן להבין מה הייתה הבעיה שלו, ומסתבר שהוטל עליו קללה. הקללה גורמת ללב לעצור, ולמערכות הפנימיות להשתתק. מה שהייתי צריך לעשות דרש המון חשמל ותרומות איברים, אבל בעיקרון, לא הרבה עבודה כמו השאר."

"מובן. כולנו מעריכים את מאמצך, ונקווה שלא יהיו לשווא." ענה לו המנהל.

"הבא בתור נפגע מאש מלובנת ומדוייקת. הייתי צריך לחדש לו את כל התאים הנפגעים, וגם הוא היה צריך תרומת איברים." הוא החווה על אדם מבוגר, בעל זקן ושיער סבוכים ואדמוניים. הוא היה איש רחב, בעל מבנה שירירי. בטנו הייתה מכוסה תחבושות, אך נראה שהכל התחיל להתרפא ממזמן, ועוד מעט מלאכתם תושלם. 

"אני מבין." הנןהן המנהל. "ומה איתה?" הוא החווה בידו על נערה בת שש עשרה, בעלת עור בצבע זית, פנים שלווים וכובע ירוק. 

"הו, היא הייתה קשה במיוחד. אני לא אפרט יותר מדי, ברשותך, אבל היא מקרה קשה. היא נהרגה בתוך חלקים מברזל. רק האל יודע איך היא הגיע לשם. וזה קרה לפני הרבה זמן. היא הייתה כמעט בלתי ניתנת לתיקון. כל העצמות שובורות, המערכות הפנימיות מנוקבות לחלוטין, הכל הרוס. הייתי צריך לבנות אותה מחדש, פשוט כמשמעו. שלא לדבר על לבגר אותה."

המנהל נראה מתפעל. "והאחרון? הוא הנס הגלוי שלך?"

"בדיוק, אדוני. הנער הזה נמצא אחרי שעבר ביניין בוער שהתפוצץ. הוא הגיע אלי רק עם השלד, אני נשבע." אלכסוס הרים יד על הלב. הנער האחרון היה אותו אחד שאלכסוס בדק קודם לכן, וסרק את הדו"ח שלו. היה אפשר לראות שהוא מתגאה במעשה ידיו.

"אני גאה. עכשיו, טאמביוס, תציג לי את החלק שלך." המנהל פנה אל עוזרו, וזה הנהן בהתלהבות.

"כמובן, אדוני. עיצוב החדרים והאבטחה מושלמים. יש פה, בלוח הבקרה הכל. הם ילכו רק לאן שנרצה שילכו. כל המקום מסודר כך שדלת מובילה לעוד עשרה דלתות, כמו שאתה בוודאי יודע, אדוני." ניכר על טאמביוס שהוא נרגש, כי הוא גמגם וניגב את ידיו בחלקו.

"ברור שאני יודע. עכשיו, האם הכל מוכן? אנחנו מתחילים." אמר המנהל, ושם אוזניות ורמקול על ראשו. שלושת אנשים הצוות האחרים עשו אותו הדבר, נגשים לעמדותיהם. "בקרת הנבדקים, הכל תקין?"

"חיובי אדוני." ענה קרמר.

"בקרת המתים לשעבר?"

"חיובי אדוני." ענה אלכסוס.

"בקרת האבטחה והחדרים עצמם?"

"חיובי אדוני." ענה טאמביוס.

"ובקרת החידות, חיובי. אנחנו יוצאים לדרך רבותי! טאמביוס, הער את הנבדקים."

"מיד, אדוני." טאמביוס לחץ והקליד נתונים למחשב בזריזות. "הכל מוכן אדוני. יש אישור ללחוץ על תחילת הניסוי?"

"מאושר, טאמביוס." ענה המנהל, מביט במצלמות בציפייה.

"שלוש, שתיים, אחת, קדימה!" קרא טאמביוס ולחץ על הכפתור שאיתחל את זירמת האוויר הנקייה לחדרים. כולם זניקו לצד המנהל כדי לצפות במצלמות.

"אנחנו מתחילים רבותי, תאחלו לנו בהצלחה."

ולאט - לאט, כל הנבדקים בחדרים השונים החלו להתעורר.

***********  

אב ראש היה הדבר הראשון שניקו די אנג'לו הרגיש כשפקח את עיניו בבוקר. הוא לא רצה לפקוח את עיניו. הוא רצה להמשיך לישון. אבל הוא שמע קולות, מה שגרם לו לתהות, בגלל שבביתן האדס היה שקט לגמרי. הוא תהה לאיזה שבריר שנייה האם הוא שוב במרפאה. בדרך כלל הוא היה שם כל שני וחמישי. הוא לא זכר שנפצע, לכן הוא פקח את עיניו. וכמעט נחנק מהפתעה. הוא היה בחדר אפור, בעל רכבת מנורות מוזרה, עם עוד ארבעה אנשים לא מוכרים. הוא זינק על רגליו, ונאלץ לחכות לרגע, כי הראש שלו כאב. הוא סרק במהירות את החדר, מנסה לראות אם יש איום המתקרב אליו. הוא גם גילה מה מקור הרעש - נער בעל שיער חום ועיניים ירוקות, בערך בין עשרים, דפק על הקיר האטום בחוזקה. "היי!" הוא צעק. "תוציאו אותנו מפה! איפה שום שן? מה עשיתם לו?" ועוד כמה דברים חסרי פשר בעיניי ניקו. היה לנער מבטא, אבל הוא לא הצליח להניח עליו את האצבע. 

האדם הבא שעליו הסתכל היה איש זקן, בערך בן שישים, שצלע לעבר הנער שהשמיע רעש ברטינות. "הצעירים האלה... עוד יהרגו אותי בסוף." ניקו התפתה לפסול אותו מרשימת החשודים, אבל הוא החליט שלא. אי אפשר להיות פחות חשדן כשמדובר בחצוי. יש מצב שהכל פה זאת מלכודת מפלצתית אחת גדולה.

עיניו שוטטו לחשוד הבא, נער צנום בערך בגיל שלוש עשרה, שהביט סביבו בפחד. נראה שאין לו ניסיון רב בקטעים האלה. ידיו שיחקו כל הזמן בחפצי מתכת קטנים ששלף בכיסו, ונראה שהוא מתפתה לקרוא גם בשם של אחד מקרוביו, למרות שניקו לא ראה בזה טעם. זה לא כאילו החוטפים האלה יגידו לעצמם, 'נו, טוב, הם רוצים ללכת. בואו נשחרר אותם ונמצא אנשים אחרים שירצו.' ולקרוא בשם של וויל או ג'ייסון? במה זה יעזור? זה לא שהם בלתי נראים, ואז כשיקרא בשמם הם יופיעו מאחוריו ויגידו שהכל מתיחה. אם כי חשד קל לגבי פרסי עלה בו.

אחרון חביב הוא הסתכל על נער ג'ינג'י בערך בן תשע עשרה, שישב שם ונראה משועמם. הייתה לניקו הרגשה שיש עוד רגש שמסתתר מאחורי הפנים המנומשות האלה, אבל הוא לא טרח לקרוא אותו. הוא כמעט עמד לנסות לחזור לישון כשהבחין שמשה מוזר בפניו של הג'ינג'י. משהו חסר. הבטן של ניקו עשתה היפוך של מאה שמונים מעלות כשהבין שלנער הג'ינג'י אין אוזן. זה העלה אותו למקום מספר אחת ברשימת החשודים, לפחות עד שהנער הג'ינג'י פנה אל הילד הצנום והמפוחד שישב לידו."היי ילד. איך קוראים לך?" שאל בנימה קלילה.

"ה - הירו.""זה שם מגניב. אני ג'ורג', דרך אגב. מאיפה אתה?"

"סאן פרנסוקיו." נראה שהנער נרגע מעט.

"מאיפה?" שאל הג'ינג'י, וניקו הסכים איתו. הוא בחיים לא שמע על מקום שנקרא 'סאן פרנסוקיו'.

"סאן פרנסוקיו." חזר הילד.

"אוקי... איך אמרת שקוראים לך?"

"הירו האמדה."

"הירו האמדה מסאן פרנס... אני אפילו לא יכול לבטא את זה. נעים להכיר אותך. אני ג'ורג' וויזלי." הוא לחץ את ידו של הילד ושקשק אותה.

"שלום." הירו חייך.

"ומי אתה? אתה בוהה בנו למשך, חמש דקות בערך." ג'ורג' פנה לניקו, שנסוג בהפתעה.

"אני לא חייב לך כלום."

"אויש, נו, אנחנו גם ככה תקועים פה. זה לא שיש לך משהו אחר לעשות, נכון?" ג'ורג' התווכח, תופח לידו ומסמן לניקו לשבת. זה התיישב, גם באי רצון מסויים.

"אני ניקו די אנג'לו."

"נחמד להכיר אותך. אני ג'ורג' וויזלי, כמו שאתה יודע, כי צותת לנו." הטון נשמע מאשים, אבל ניקו רק משך בכתפיו. לפתע שני האחרים התקרבו אליהם. ניקו הבחין בזה, כי הוא שמע רעש מתכתי, שגרם לאינסטינקטים שלו לפעול. להפתעתו הוא ראה שלנער עם השיער החום יש רגל ממתכת. עכשיו וויזלי הזה נמצא במקום השני.

"אפשר...?" שאל הנער, מחווה בידו על הרצפה.

"בטח! בואו, אני מרשה לכם." ענה ג'ורג' בקופצניות. השניים התיישבו.

"אני קארל." אמר הזקן. "ואל תפריעו לי." בשביל ניקו זה נשמע הוגן למדי.

"אה... אני היקאפ." ענה הנער.

"זה שם מיוחד." הגיב ג'ורג'.

"לא אני בחרתי." ענה היקאפ, מה שדי סגר את השיחה. השתררה דממה מביכה, עד שהירו פצה את פיו.

"אז... מי זה שום שן?"

"הו, זה הדרקון שלי." כל אחד מהנוכחים הגיב אחרת. ניקו הזעיף את פניו, אבל לא נראה מופתע. ג'ורג' כמעט נחנק, הירו פלט, "מגניב!" אחד, וקארל רק התבלבל. אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, פלטו,"מה?" מבולבל במקהלה. איזה התחלה של יום.

טוב, הלו אנשים! כמו שהבנתם, שילבתי המון פאנדומים ביחד. עכשיו, אני החלטתי לעשות פיק שונה. כל סוף פרק אני אשאל אתכם שאלה - שתקבע את גורל הדמויות בפרק שלאחר מכן. מה שאומר - שאתם תקבעו את גורל הדמויות. 

ועוד משהו! אתם מוזמנים להציע לי דמויות, שיפים, מה שאתם רוצים, והם אולי יכנסו לפיק. החוקים הם:

יש רק עוד שלושה קבוצות, וקבוצת 'חדר המתים' סגורה.

אי אפשר להציע דמויות מאותו פאנדום!

אפשר להציע דמויות עם כוחות על

אפשר להציע דמויות שקרוביהם מתו.

הסבר על הקבוצות:

כמו שכבר הבנתם, לכל קבוצה יש משתנה אחר. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא הבין, אבל בקבוצות האחרות המשתנים הם כאלה; 

הקבוצה האקראית כשמה כן היא.

הקבוצה המשתנה בעלת כוחות.

הקבוצה החוזרת היא הקבוצה שהמניע היחיד שלה הוא לצאת מהחדר. מכל בחינה אחרת היא נורמאלית לגמרי.

ולשאלת היום:

שחור או לבן?

		הפרק הבא