ג'ינסים וחולצות T

אני רוצה להודות לכל מי שנירשם והגיב בפרק הקודם, ועכשיו, לפרק:

זהו סוף המרדף

סיפורי (השני) מתחיל בכך שהלכתי לתומי ברחוב.

או, יותר נכון לומר, נרדפתי על ידי ילד בן 11 ברחוב.

"מוות ללוקסיאנים!" הילד צעק והניף חרב מספוג. הילד היה דן קהיל, ילד מעצבן שלא מניח לי לשנייה בגלל שאני נתתי לו בלי כוונה בוקס בבטן.

טוב,  בכנות,  זה כן היה בכוונה, אבל זו לא סיבה לקחת חרב מספוג ולירדוף אחריי בכל השכונה. אנשים יחשבו שאני משוגע! הכבוד העצמי שלי יהרס!

כשהצצתי אחורה כדי לראות עד כמה דן קרוב ללהצליף בי (כרגע שני מטרים), היתנגשתי במישהו.  נפלתי על המרפק שלי. ומי שהיתנגשתי בו נפל, ברוב טובו, על הגב שלי.

"אאוץ'.." מי שנפל עלי נאנח.  קפאתי במקומי. זאת הייתה איימי.

מיד העלתי על פני מבט כועס, ואמרתי בזעם: "איימי, רדי ממני בבקשה,"

שמעתי את איימי נשנקת ואז זזה ממני מהר.

כשהתישבתי כך שלא נישענתי על המרפק המדמם, הבטתי באיימי. השיער החום – כתום שלה היה אסוף בקוקו ברושל, עורה הבהיר היה חיוור מהרגיל, מתחת לעינייה היו שקים שחורים ועיניה הירוקות נצצו מזעם. בעינייה היה עוד רגש שלא הצלחתי לזהות. כעס? עצב? אהבה?

הלוואי.

ואז תפסתי את עצמי חושב על זה.

על מה לעזאזל חשבת?! חשבתי לעצמי בזעם.

על איימי, החלק המרדן שבי חשב.

לא אתה לא.

ואז, ברור שכן!

אני פשוט שונא את זה שיש לי פיצול אישיות כל כך בולט.

"איאן קברה אמר בבקשה?" שמעתי את נלי, הבייביסיטר המעפנה של איימי ודן אומרת.

איימי נעצה בנלי מבט שהעביר בבירור את מה שרציתי לומר. סתמי. ועכשיו.

"מה זה היה, איאן?" שאלה אותי נטלי, אחרי שהיא תפסה אותי ואת דן מרביצים אחד לשני ואת נלי ואיימי מנסות להפריד בנינו.

"כלום," אמרתי בסתמיות. "רק תזכירי לי למה בנינו את הבית החדש שלנו דווקא כאן?!"

"כי אמא לא נימצאת פה," אמרה נטלי בנימה של ' כאילו דא'.

"אני חייבת להראות לך את זה." נטלי המשיכה. "מצאתי משהו."

היה לה את המבט הזה שהיא גילתה משהו חשוב במירוץ אחר 39 רמזים, אז לקחתי ברצינות את מה שזה לא יהיה.

כשהיינו בבית נטלי הורידה אותי אל המרתף. ראו שקיבלנו  2 מיליון דולר לפי שאר הבית. הוא היה מסוגנן ומעוצב, לעומת המרתף, שהיה ריק ומלא בטחב.

"מה רצית להראות לי?" שאלתי אותה.

"אותו," היא אמרה והצביעה על פינה חשוכה. הדלקתי פנס ומצאתי את עצמי בוהה בגמד. כן, כן. גמד.

"איך קוראים לך?" שאלתי בגועל.

"מאלץ' דיגאמס," אמר. "יש לכם אוכל?"

גילגלתי עיניים. "למה הבאת אותו לכאן?" שאלתי את נטלי " הוא חתיכת סתום."

"מצאתי אותו מנסה ליגנוב את חלק מהרמזים," אמרה.

"מה אאת הדף ניר הזה?" הגמד – מאלץ'- ירק דף נייר מהפה שלו.

"איו!" צעקה נטלי.

"מה נעשה איתו?" שאלתי אותה כשעלינו מהמרתף.

"נחלץ ממנו מידע," אמרה נטלי באגביות.

"אז הוא ישאר בחיים, המאלץ' הזה?" שאלתי אותה.

הבעה רצחנית התחילה להיתפשט על פניה. "בינתיים..."

איך איאן ונטלי מתוארים בספר? אני פשוט במשבר בגלל זה.

חוץ מזה, תגובות בבקשה?

הפרק הקודם