Blackbird

היה זה לילה ללא ירח. הוא ישב על ספסל בעיירה הוגסמיד, ונראה עייף וחיוור מתמיד, שיערו החום היה סתור על פניו.

Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise

על ענף של עץ עמדה ציפור שחורה. היא צייצה בהתרגשות כשהוא  התקרב אליה, התעופפה וצנחה אל האדמה הרטובה, כמה מטרים ממנו. לפתע רעש של צעדים נשמע, וכעבור כמה שניות נעמדה מולו נערה יפהפייה. שיערה היה זהוב ועיניה היו תכולות ועמוקות. ידה השמאלית הייתה חבושה, מסיבה כלשהי.
"היי," היא מלמלה בביישנות.
"איך- איך הגעת לכאן?" הוא נד בראשו כלא מאמין למראה עיניו.
"אני אנימאגית. השחרור שראית לפני כמה שניות? זו אני." היא חייכה חיוך חיוור אך עירני.
"לעזאזל. גם את?" הבעת פניו הייתה עדיין הבעה של "אני-לא-מאמין".
"למה 'גם אני'?"
"את צריכה לראות את החברים שלי. רך-כף, קרניים וזנב-תולע," אמר רמוס. "או בשמם האמיתי: סיריוס בלק, הנודניק הפרטי של הקונדסאים, ג'יימס פוטר, המחזר חסר התקווה של לילי אוואנס, ופיטר פטיגרו. רמוס לופין. נעים להכיר." הוא לחץ את ידה החיוורת. "או ירחוני, בפי הקונדסאים."
"אני סאייר. למען האמת, בלקבירד סאייֵר. אני אעדיף שתקרא לי סאייר וזהו." קולה של סאייר נעשה בטוח יותר. "ואתה... אתה לא אנימאגוס?"
"לא, מסיבות מוסריות וזאביות כאחד."
"אתה-" סאייר התחילה לומר, "- מה שאני חושבת שאתה?"
"אם את מתכוונת לאדם-זאב, נראה לי שכן." הוא אמר זאת כאילו הדבר לא הפריע לו, אך בכל זאת היה משהו נבוך בקולו.
איך זה לא מפריע לו?! המחשבה על זה גרמה לה להתחלחל. כלומר, זה לא אמור להפריע לו, אבל איך הוא אומר את זה כל כך בביטחון?

Blackbird singing in the dead of night
Take these sunken eyes and learn to see
All your life
You were only waiting for this moment to be free

"זה לא שאני הולך לנשוך כל רגע או משהו כזה. אני זאב מטורף, אבל יש בי צד מתון. האנושי, את יודעת."
"כן..." היא מלמלה בחשש ושיחקה בעצבנות בקווצת שיער. "באיזה בית אתה?"
"גריפינדור. באיזה בית את?"
"סלית'רין. שנה רביעית."
רמוס העווה את פניו כששמע שמצנפת המיון בחרה לשבץ אותה בסלית'רין.
"אוה, אל תשפוט אותי רק לפי הבית!" סאייר הסמיקה, "בסדר, אני טהורת-דם. אבל מי מחשיב את זה?!"
"אמ- הדודניות של רך-כף. אנדרומדה, בלטריקס ונרקיסה. אני חושב שהן גם בסלית'רין."
"לי כבר אין משפחה שתחשיב את הטהרה המגעילה הזאת. הם היו הקורבנות הראשונים של טום רידל." הודתה סאייר ודמעה נצצה בקצה עינה התכולה.
"מי זה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"וולדמורט, אדון האופל, זה-שאין-לנקוב-בשמו?"
"אה, הוא. מי כבר שם על האידיוט הזה? הוא ייפול בקרוב. את תראי." רמוס עודד אותה בהבטחה שהטוב ינצח. "איך ניצלת ממה שהוא עשה לשאר המשפחה שלך?"
"אני לא יודעת. באמת שלא. אולי זה היה מתוך פחד או רחמים, לפחות כך אני מקווה."
"מה קרה לך ביד?" הוא שאל אותה כשראה את ידה החבושה.
"אה, זו פגיעת קווידיץ' רגילה." אמרה וחייכה חיוך מבויש.
"עכשיו כשאת מזכירה את זה," הרהר רמוס ופכר את אצבעותיו, "את מוכרת לי ממקום כלשהו. את אחת הרודפות של סלית'רין?"
"במקרה כן. ואתה השומר של גריפינדור, הא?"
"במקרה." הוא חייך אליה בעוקצנות. "את נמצאת בהוגסמיד הרבה?"
"בשנה שעברה רוזמרטה הציעה לי לעבוד בשלושת המטאטאים בתמורה לחדר בחופשים," אמרה סאייר. "עד אז גרתי אצל הסנדק שלי ואשתו, ג'יין ורוב גריי. הם מוגלגים, אבל הם היו חברים טובים של המשפחה."
"הממ.... השעה כבר מאוחרת וג'יימס וסיריוס ירצחו אותי אם לא אחזור." רמוס קם מהספסל שעליו ישבו, משך בכתפיו ואמר, "הם עוד יחשבו שקרה לי משהו. הקונדסאים, את יודעת." הוא פנה ללכת, אך סאייר עצרה אותו.
"חכה." היא לחשה. "תבטיח לי דבר אחד – תבטיח לי שלעולם לא תיתן לטום רידל או לאוכלי המוות להרוג אותך."
ואז זה קרה, היא תפסה אותו ונשקה לו בפתאומיות מוזרה.
"אני מבטיח שלא אתן לאוכלי המוות או לאת-יודעת-מי להרוג אותי." הבטחה שנייה שנתן לה.
היא הפכה לשחרור הזעיר שהייתה קודם, והתעופפה משם.

Blackbird fly
Blackbird fly
Into the light of a dark black night

***
בלקבירד, כך היא נקראה מאז שעזבה את הוגוורטס, ישבה בחדרה שבפונדק שלושת המטאטאים, החדר שלה זה שלוש עשרה שנים. היא הביטה על הוגוורטס מרחוק. על הקרב שמתרחש במדשאות.
"... זה-שאין-לנקוב-בשמו הצליח לחדור להוגוורטס. הוא פרץ את קברו של דמבלדור, חתיכת אידיוט, פוץ מסריח, מכוער וארור שכמוהו! לחלל ככה קברים!" אמר קולו של השדרן ב"גלי פוטר".
כמה שעות לאחר מכן, היא עוד ישבה בחדרה, מאזינה ל"גלי פוטר" באדיקות. "... הארי פוטר ניצח! הידד! אך הבה נחלוק כבוד אחרון לנספים בקרבות: פרד וויזלי, קולין קריווי, אלאסטור מודי, נימפדורה טונקס, רמוס לופין-" היא כיבתה את הרדיו ברגע שנאמר השם.
הוא הבטיח לה. איך הוא היה יכול להפר את ההבטחה? למה הוא נתן לאוכלי המוות לחסל אותו ככה?
"אה, הוא. מי כבר שם על האידיוט הזה? הוא ייפול בקרוב. את תראי. כן, בטח." היא ציטטה אותו בקול מלגלג. הוא נפל רק היום, לא לפני שתים עשרה שנה, לא כמו שהבטחת לי. "אני מבטיח שלא אתן לאוכלי המוות או לאת-יודעת-מי להרוג אותי." והנה אתה מת, ירחוני. למה? למה טום רידל הזה לוקח ממני כל מה שחשוב לי? אני זוכרת את הלילה שבו פגשתי אותך. הלילה ההוא היה הלילה המאושר בחיי.  זה היה לילה של ההבטחה השנייה שלא קיימת, ההבטחה שנתנה לי תקווה.
באותו הרגע היא החליטה. החליטה לעזוב ולנדוד בעולם, עד שתמצא מקום שקט, שיהיה בו טוב, לשם שינוי.

Blackbird fly
Blackbird fly
Into the light of a dark black night