למות {פיקצר}

זאת הפעם הראשונה שאני כותבת פאנפיק, אז תסלחו לי אם זה מעפן [:

למות.

הוא לא רצה למות.

הוא רצה להמשיך לחיות את החיים ביחד איתה.

אבל היא לא הייתה שם, לא איתו.

כשהוא ראה את השרביט מונף, הוא לא רצה למות.

כשהנחשה השתחררה מהכלוב והתחילה להזדחל לעברו, הוא לא רצה למות.

כשהיא הכישה אותו, פעם ועוד פעם, הוא לא רצה למות.

אבל, כשהוא ראה את העיניים האלה, העיניים שלה , בפעם הראשונה והאחרונה בכל החיים שלו, הוא רצה למות.

ואז פתאום, שקט.

לא עוד צרחות יגון וכאב,

לא עוד בכי,

לא עוד קללות נשלחות לאוויר.

הוא היה בגן שעשועים,  באותו הגן שנהגו לשחק בו כשהיו ילדים, תמימים, חסרי דאגות.

לא מודעים לסבל הרב כל כך שיש בעולם.

חיים בתוך בועה מתוקה של ילדות, שכאשר היא מתפוצצת, אין כבר דרך חזרה.

הוא הסתכל בגן,

משהו היה חסר.

ואז, היא הייתה שם.

מתנדנדת, בדיוק כמו שהיו ילדים, היא ירדה מהנדנדה והתחילה ללכת,

מביטה בו, כאילו קוראת לו לבוא אחריה.

'אל תפחד' היא כאילו אמרה, והוא לא פחד.

הוא צעד אחריה אל תוך השלווה האינסופית.

סוף סוף, בפעם הראשונה במותו, הוא היה שמח, שליו וחסר דאגות.

לרגע הטרידה אותו המחשבה שכל מה שנשאר ממנו בעולם הזה הוא רק לוח שיש לבן, עם כתובת:

סוורוס סנייפ.