כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

שם: כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

תקופה: 1996.

תקציר: דאדלי דרסלי מעולם לא נדרש לאמץ את מחשבתו יותר מידי. אך כשהוא עד למקרה מוזר בסמטאות פרברי סארי, הוא מוצא את עצמו מסתבך יותר ויותר בתוך קורי תעלומה משונה העוטפים את כל ווינינגטון התחתית. מי הם השכנים החדשים בבית מספר שש? למה נדמה לו שבתם המושכת חושקת בו? מדוע החננה הגדולה ביותר בווינינגטון תחתית מתעניינת בה? והשאלה החשובה ביותר- איך בן דודו החריג של דאדלי קשור לכל העניין?

דמויות ראשיות: דאדלי, הארי, OFC.

ז'אנר: ערפדים.

דרוג: R.

פרק א'

 ילדי הלילה

בשעה שמונה בערב משאית תובלה גדולה חסמה חצי נתיב ברחוב דרך פריווט הצבוע לבן וכתום. מר דרסלי החל להתלונן על כך מייד כשחזר מתחנת הרכבת. רק מראהו של אחיינו, הארי פוטר, גרם לו רצון עז ובלתי- נשלט לפתוח בתלונות.

"איך הם חוסמים את התנועה, פשוט חוצפה," הוא הפטיר בעודו תולה את מעילו.

"וכל הסבלים האלה, מסתובבים חצי עירומים," התלוננה אשתו, שהציצה במתרחש מבעד לרווח בוילונות התחרה של המטבח, לא מתייחסת כלל להגעתו של אחיינה. 

דאדלי, שכל מה שעניין אותו היה לחמוק מהחום ששרר בחוץ (ודי קינא בסבלים שיכלו להסתובב חצי- ערומים) ולחכות עד שיחשיך, העביר ערוצים בטלוויזיה במיומנות בעודו לועס חטיף מטוגן, כפי שעשה כל אותו היום. מאחוריו הוא יכול היה לשמוע את צעדיו הקלים של הארי במדרגות ואת דלת חדרו נסגרת.

"ואיפה בעלי הבית, בדיוק?" אמר מר דרסלי, מצטרף אל אשתו לצד החלון. "בטח בכלל לא טרחו לפקח על פריקת החפצים שלהם. בטח חבורת עצלנים. או שהם מאחרים. והם עוד מצפים לקבלת פנים חמה..."

"יהיה עלי להכין עוגיות, וורנון," אמרה גברת דרסלי, כאילו זו היא חובה שאין לה דרך להתחמק ממנה.

"כן, אני מניח שזה מה שתצרכי לעשות..." נהם מר דרסלי בחוסר- שביעות- רצון, "יש לך חומרים, אני מקווה?"

"לא, אבל אני בכל מקרה צריכה ללכת לקניות."

לאחר כמה דקות היא התייצבה מאחורי דאדלי, שבהה במרקע בשעמום, והחלה ללטף את שיערו. "רוצה לבוא איתי לקניות, דאדליקוש?"

"לא," הוא ענה, "אני יוצא עם חברים. אנחנו הולכים לסרט."

גברת דרסלי חייכה. "גם אני אהבתי מאד ללכת לקולנוע כשהייתי בגילך, אתה יודע, דאדלוש?" היא  הוציאה מארנקה שטר כסף והושיטה לו אותו. אז נשקה לו על מצחו הקצר. "להתראות, בובילה."

הוא לא ענה. לאחר רגע דלת הכניסה נסגרה והוא שמע את עקביה נוקשים על המדרכה בחוץ.

לאחר כשעה החשיך. נדמה היה שברגע שהאור האחרון בחוץ גווע מאחורי הגבעות, מפנה את מקומו אל הלילה האורב, הטלפון צלצל.

דאדלי ענה. "הלו?"

"מה קורה, ביג- די?" זה היה פירס.

"'כל חלק. יוצאים הלילה?"

"בטח. אני וגורדון כבר בפארק. הוא גנב מאח ש'לו כמה סיגריות."

"תשאירו לי איזה אחת," אמר דאדלי, והציץ באביו שבסלון. הוא צפה במהדורת החדשות, מלמל תחת שמפו לנוכח דברי השדרן, ולא הקשיב לו. "שמעת? אני כבר בא."

"איך חשבת שלא נשאיר לך, ביג- די?" אמר פירס, והם סיימו את השיחה. דאדלי דידה במעלה המדרגות. הוא הבחין שמאז שהחל להתאגרף העלייה הפכה לקשה הרבה פחות, אך המעבר במפתן דלת חדרו עדיין לא היה טבעי בשבילו, וזרועו האחת תמיד התחככה כנגד המשקוף, וכך גם ראשו.

הוא לבש ג'ינס ואת מעיל העור שלו מעל חולצה קצרה, לבנה, ופנה לכיוון חדר הרחצה (חגורתו נתקעה לרגע במשקוף הדלת).

הוא הופתע לגלות שחדר הרחצה כבר נתפס על ידי בן דודו, זה שטף את פניו ביסודיות בכיור, ולא הבחין בדאדלי.

דאדלי דחף אותו ותפס את מקומו מול הכיור. הארי תקע בו מבט עצבני בזמן שהחליק את שיערו לאחור במים וריסס על עצמו אפטרשייב.

הארי ניגב את פניו במגבת. דאדלי חטף ממנו אותה והשתמש בה בעצמו.

הארי הרים גבה. "הקאתי על עצמי."

דאדלי זרק את המגבת ממנו בקריאת גועל.

הארי צחק ותפס את המגבת, מייבש את שיערו הלח. "תודה, ביג- די. אני צריך דברים שיצחיקו אותי עכשיו."

דאדלי הביט בפניו, והבין שמשהו לא כשורה אצל בן דודו; הוא היה חיוור להחריד, והעור שמסביב לעניו היה כהה ושקוע, כאילו מעייפות וחולי. "אתה לוקח סמים או משהו?"

"לא, דאדלי, אני לא לוקח סמים," אמר הארי באנחה והניח את המגבת על כתפו של דאדלי. הוא יצא, ודאדלי קרא אחריו, "אם אתה לוקח סמים אני אספר לאימא ואבא שאתה נרקומן!"

דלת חדרו נטרקה אחריו.

דאדלי בעט בה בדרכו החוצה. "מפסידן!" הוא צעק פנימה, אך שום תשובה לא נשמעה.

הוא ירד במדרגות, הודיע לאביו שהוא הולך, ויצא אל אוויר הלילה הצונן. דאדלי חש הקלה לאחר חום היום הנוראי, אך היה מוכרח להודות שהיה קר משציפה שיהיה. הייתה באוויר צינה, כאילו עומד לרדת גשם. דאדלי לא ידע איך עוד לתאר את מה שחש.

כשהגיע למקום המפגש הקבוע שלהם בפארק, מאחורי ביתן השירותים הציבוריים, מצא שם את פירס, מלקום וגורדון מעשנים, קצות הסיגריות שלהם בוערות באפלה, ומשוחחים בהתלהבות על דבר מה.

דאדלי חטף סיגריה מהחפיסה שהציע לו גורדון והדליק אותה בעזרת המצית שלו (עם תמונה של כוכבת פורנו).

"ראית את דניס בדרך לפה?" שאל אותו פירס בהתלהבות בזמן שעישן באדישות, נשען על קיר הביתן.

"לא. למה כולכם נראים כאילו ראיתם בחורה עירומה?"

חבריו החליפו מבטים נרגשים. "אתה לא תאמין," אמר לו מלקום בהתלהבות. "דניס עמד פה איתנו, ופתאום באה אליו איזו בחורה-"

"שווה?"

"לא ראית מישהי שווה כמוה במציאות, דאד," אמר מלקום. "פשוט באה ושאלה אותו אם הוא 'רוצה לצאת לסיבוב'. ברור שהוא ישר הסכים."

דאדלי ניסה להיראות אדיש, למרות שהצטער שלא הגיע קודם- ויותר מכך, קצת קינא בדניס על שהשיג בחורה. "מי זו הייתה?"

"אין לנו מושג- היא כנראה חדשה. אף פעם לא ראינו אותה בסביבה," אמר פירס.

"וקשה לפספס אותה. תאמין לי," אמר גורדון בקולו העמוק וכיבה את בדל הסיגריה הגוועת על קיר הביתן.

דאדלי משך בכתפיו. "הוא בטח לא יסתום את הפה על זה מחר."

"או בשנה הקרובה," אמר גורדון. "רוצים לראות סרט, או משהו? בעשר מקרינים את סרט הערפדים הלסבי הזה בקולנוע בעיר."

השאר הסכימו והחלו לצעוד לאיטם לכיוון מרכז העיר. נערים צעירים מהם שבילו את הלילה בשוטטות ברחובות ובפארק נסוגו מפניהם, מפחדים להיקלע למריבה. בפינת שדרות מונגוליה הם חלפו על פני מרק אוונס, שהשוויץ' בפני כמה מחבריו הנלהבים בבקבוק וויסקי זול. דאדלי חטף אותו מידיו כשעבר, וחבריו צחקו בקול. מרק אוונס לא העז להתנגד מאז הפעם האחרונה בה חטף מכות מדאדלי.

הם העבירו את הבקבוק ביניהם בזמן שהלכו ברחובות החשוכים, מתבדחים בקולי קולות.

הם התגנבו לקולנוע דרך הדלת האחורית, ונכנסו לאולם ההקרנה (בו ישבו רק זוג אחד שהיה עסוק בשורת המושבים האחוריים) בדיוק ברגע בו הסרט הפך למעניין. הם ראו את הסרט כבר עשרות פעמים, אך עורכת הדין והערפדית שקיימו יחסי מין על המרקע לא הפסיקו להלהיב אותם.

בשלב מסוים קריאות ההתלהבות שלהם והתקפי הצחוק משכו אליהם את הסדרן, בחור רזה ומחוצ'קן, שדרש לדעת מה קורה שם ואיך השיגו כרטיסים לסרט בדירוג בני שמונה- עשרה ומעלה. דאדלי, הגדול והחזק בחבורה, הפיל אותו לרצפה בכוח והארבעה חמקו מבית הקולנוע בריצה דרך הדלת הראשית.

הם עשו את דרכם בחזרה אל ווינינגטון התחתית, עדיין צוחקים, שיכורים למחצה.

הם נעצרו מתחת ליציאת חירום של אחד הבתים וכילו את שאריות חפיסת הסיגריות, משוחחים בהתלהבות ובקולי- קולות על הסרט ועל הסדרן המטומטם.

דאדלי כמעט סיים את הסיגריה שלו כשקול מאחד החלונות העליונים של הבית קרא, "אתם מוכנים להיות בשקט שם?!"

ארבעתם זיהו מייד את הקול הנשי המאנפף והחליפו מבטים צוחקים. "זאת שירלי החננה!" קרא פירס.

"שתוק, פירס, חתיכת חזיר!" צעקה עליו שירלי מונקהאוס. דמותה המרוחקת הייתה כהה על רקע האור שבקע מחלונה.

מלקום כרע בלעג והרים אליה את זרועותיו. "הו, זרקי לי את שיערך, יוליה! או את הנזלת שלך, אם את רוצה!"

חבריו צחקו בפראות.

"אם לא תסתלקו מכאן אני אדווח למשטרה על שוטטות!" צעקה שירלי.

"ואנחנו נדווח שאת הולכת לישון מוקדם, חננה!" צעק לה פירס.

"אני לא ישנה, אני קוראת-" מילים אלה גררו צחוק גדול אף יותר. "וזה שאתם לא יודעים אפילו לאיית את השמות שלכם-"

"מה שתגידי!" צעק לה פירס.

שירלי נעלמה מהחלון. דאדלי וחבריו חשו שניצחו. אך לאחר זמן מה, כשהם תכננו מאיפה ישיגו עוד חפיסת סיגריות, דלי של מים עם סבון רוקן על ראשיהם. הם צעקו במחאה.

"מגיע לכם!" קראה שירלי בחדוות ניצחון. "עכשיו, עופו מפה!"

"כלבה..." סינן דאדלי והחל להתרחק משם, משפשף את עניו, אליהן נכנס סבון. הוא המשיך לקלל עד שהצליח לפקוח אותן, צורבות, אל תוך החשכה, ואז פשט את מעילו כדי לייבש אותו. "אנחנו חייבים להחזיר לה על זה. צריך ל-"

הוא נעצר, ופתאום הבין שהוא לבדו. "חבר'ה?" הוא פלט.

הוא היה לחלוטין לבדו בסמטה החשוכה. האור היחיד שראה היה האור העמום של פנסי הרחוב מחוץ לסמטה, כמו אור בקצה המנהרה.

"מטומטמים, למה הם לא באו אחרי?" הוא מלמל לעצמו והחל לעשות את דרכו בחזרה, כשלפתע צרחה מקפיאת דם נשמעה מאחוריו.

הוא סב בבהלה. הקול גווע ודממה השתררה, כבדה משהייתה לפני כן. דאדלי חש שהוא לבדו עם האפלה הסמיכה שבהמשך הסמטה. הוא בהה לתוכה, מנסה לפלח אותה בעניו הקטנות, אך לא הצליח.

הצעקה לא נשמעה שוב, ולא שום קול אחר. דאדלי התלבט האם לצעוד לתוך החשכה או האם לברוח משם, אך לאחר שעמד שם זמן ארוך ודבר לא התרחש, הוא החל לחשוב שדמיין זאת בהשפעת האלכוהול. למרות שהצרחה נשמעה מציאותית כל כך...

הוא פנה לחזור, ופלט קריאת הפתעה.

הוא לא היה לבדו בסמטה. צללית של בחורה הצטיירה כנגד האור הקלוש של הרחוב, זקופה ודוממת כמו פסל. היא חייכה, ושנייה היו לבנות להפליא. חדות.

"שלום. הבהלתי אותך? אני מצטערת," אמרה הבחורה חלקות.

דאדלי חיכך בגרונו, וחש צורך לסגת לאחור. "מה פתאום? פשוט שמעתי צעקה. רציתי לברר מאיפה היא הגיעה..."

"כן, גם אני שמעתי משהו," אמרה הבחורה באדישות, מציצה מעבר לכתפו של דאדלי. היא חייכה שוב. משום מה חיוכה גרם לו לחוש שלא בנוח. הוא חש שענייה בוחנות את גופו באפלה. "שנלך לבדוק?"

"אממ..."

"הינה אתה, ביג די!" דאדלי חש ערבוב של הקלה וכעס לשמוע את קולו של פירס במצב הזה. שלושת חבריו מיהרו לכיוונו, אך נעצרו והתרחקו צעד לאחור כשראו את הבחורה, כאילו הייתה חיית פרא שברחה מגן החיות.

"אמ, הי, ואלרייה," אמר מלקום במבוכה עצומה. "א-איפה דניס?"

"הלך הביתה," אמרה ואלרייה במשיכת כתפיים.

"הו..."

היא בהתה בשלושה זמן מה. דאדלי עקב אחרי מבטה, אבל לא הבין מדוע היא עושה זאת. נדמה היה לו שאובך מתחיל להצטבר מסביב, כמו ערפל, מסתחרר תחת מנורות הרחוב כמו אבק בשמש.

הם עמדו בשתיקה זמן מה. לבסוף ואלרייה פיהקה ואמרה, "ובכן, אני אלך הביתה..."

"רגע," אמר דאדלי והיא פנתה אליו. "א-את עברת לבית מספר שש בדרך פריווט?"

"כן," ענתה ואלרייה.

"אני מבית מספר ארבע," אמר דאדלי בגאווה, "אני אלווה אותך."

ואלרייה חייכה את אותו החיוך המטריד והמושך. "בשמחה."

הם חלפו על פני מלקום, גורדן ופירס בדרכם מחוץ לסמטה. הם שלחו בדאדלי מבטים מקנאים ומעודדים מאחורי גבה של ואלרייה.

כשיצאו אל הרחוב דאדלי ראה שהיא מחייכת לעצמה- או שכך היה נדמה לו, כי שנייה נדמו בולטות לפתע. הוא תהה האם הבחינה במה שהתרחש מאחורי גבה.

הרחובות היו מלאים בילדים משוטטים, יושבים על אבני המדרכה ורוכבים על אופניים בכבישים. ואלרייה לא נתנה עליהם את דעתה, והם כאילו פינו לה את הדרך ביראה מסוימת. היא בחנה את הופעתו של דאדלי בלי בושה, והוא עצמו התרכז בדמותה במשך ההליכה, והתקשה להסתיר את משיכתו אליה. כל לבושה היה שחור וצמוד כמו עור שני, ועורה האמיתי היה לבן לחלוטין, צח, ואפילו חוטים כחולים של גידים לא נראו מתחתיו. דאדלי תהה האם זה בגלל בגדיה ושיערה, שגם היה שחור וחלק, והגיע כמעט עד מותניה, ותהה בהתרגשות איך תראה עירומה.

נדמה היה שעקביה הגבוהים כלל לא משמיעים קול על המדרכה, אך כשנכנסו אל רחוב דרך פריווט השומם מאדם, לא נתן על כך את דעתו. הוא התעלם מהתחושה שלמרות שכל אותו הזמן הלכה לצידו, היא נדמתה רחוקה מאד- קצת כמו דמות בסרט שרואים בקולנוע. קרובה מאד, ועם זאת, רחוקה מאד.

הם חלפו על פי בית מספר ארבע, ודאדלי ליווה אותה עד מפתן דלת בית מספר שש, והיא נעצרה באפלה. לראשונה הוא הביט היישר בפניה, וגילה שבאור העמום של מנורת רחוב מרוחקת, ענייה נראות אדומות, משום מה. גם פנייה היו יפות, ממש כאילו צוירו, והיא חייכה אל דאדלי את חיוכה המוזר. פתאום הבין שאולי שתה קצת יותר מידי, ושהוא מסוחרר (לא משהו שהוא לא יכול היה להתמודד איתו, כמובן), כי אותה תחושת הריחוק נעלמה לפתע, והותירה אותה קרובה אליו מאד. הוא יכול היה לחוש בבושם שלה- ריח מתוק אך מריר משהו, שהזכיר לו דבר מה אחר שכבר הריח בעבר... הוא חש שנוכחותה משתלטת על תודעתו, ונכנע לכך. היא הייתה הדבר היחיד בעולם באותו הרגע. ענייה האדומות הבריקו בשביעות רצון.

"תרצה להיכנס?" היא שאלה בקול חושני, מזמין.

דאדלי הנהן בהתלהבות, שוכח לחלוטין ממשפחתה של ואלרייה או מדניס, שבילה איתה קודם לכן, אך תשומת ליבה הוסחה, והיא שוב נהדפה ממנו אל תוך חלל מסתורי ומרוחק.

קול משק כנפיים נשמע מעליהם. ואלרייה הרימה את מבטה בפתאומיות, כאילו נתפסה על חם, ודאדלי עשה כמוה בבלבול. תנשמת לבנה חצתה את השמיים השחורים, כמו רוח רפאים. ואלרייה השמיעה קול מוזר, כמו של חתול כועס, ונעצה את מבטה מעבר לכתפו של דאדלי, במקום ממנו הגיעה התנשמת.

דאדלי הסתכל גם הוא, עדיין מבולבל. החלון של בן דודו היה פתוח, ואור עמום, כשל מנורת שולחן, בקע ממנו. דמות כהה צפתה בהם מתוכו.

לפני שדאדלי הספיק להבין מה קורה, ואלרייה פתחה את הדלת וחמקה פנימה במהירות הבזק, טורקת אחריה את הדלת מבלי לומר מילה.

דאדלי נותר לעמוד מול הדלת במשך זמן מה. הוא בהה בעץ הכהה של הדלת ובעינית החשוכה, אך ואלרייה לא הראתה שום סימן שהיא מתכוונת לחזור. אף אור לא נדלק בחלונות מעל מראשו.

דאדלי תקע מבט בחלונו של בן דודו וחש זעם מבעבע על שנטל ממנו את ההזדמנות הייחודית הזו. הוא החל לעשות את דרכו בחזרה הביתה בצעד כבד על המדשאות הלחות, מותח את אצבעותיו במטרה לגרום לבן דודו לסבול על שהבריח את ההזדמנות שלו למין.

הוא נכנס הביתה וטרק אחריו את הדלת, אך לחוסר- מזלו, אימו ארבה לו בחלוק בית וכפכפים.

"פגשת את הבת של השכנים החדשים, דאדליקוש?" היא שאלה בהתרגשות מעורבת בחשש. "מאיפה הם הגיעו? איך היא מתלבשת? יש להם כסף, דאדליקוש?"

עד שסיים להסביר לה שהוא לא יודע כלום על השכנים החדשים והצליח להתחמק ממנה, הוא לחלוטין שכח מהארי, והלך לישון במחשבה על החזה של ואלרייה ממספר שש. אך בחלומו ראה זוג עניים אדומות, וברווחים שבין דימוייה הארוטיים של שכנתו החדשה בחשכת תודעתו, דמויות לבנות מפחידות יצאו ונכנסו מחלומותיו.

		הפרק הבא