מעמידה פנים שהיא טיפשה

גלימר מסתכלת במראה. בבית שלה, במחוז אחת, לא הייתה לה מראה. היא לא יכולה לראות את הדבר שמיחצן אותה, את הסיבה שאנשים דורשים בקירבתה. היא לא ראתה חן בידיים המיובלות, בפנים השקועות, בשיער המקורזל. היא רק ראתה את עצמה רק לפעמים, בנהר הגדול. (מארוול פעם אמר לה שהיא יפה, וכל פעם שהגיעה לנהר חיפשה את מה שהוא מצא, ללא הצלחה).

היא ראתה ביופי קללה, מעשה שטן, עובדה שגורמת לאנשים לסטות ממסלולם ולהתנגש בשלה. היא תיעבה את היופי. אני טיפשה, היא ממלמלת לעצמה. טיפשה, שטוחה, רדודה - השילוש הקדוש לנערה יפה. אבל היא יודעת שהיא לא טיפשה, לא באמת.

היא מנסה להיות רדודה, אבל המחשבות רצות בפנים. איפה כל המטרה של זה, הורגים והורגים? למה טוב לחיות, אולי עדיף להפסיד? היא חכמה מספיק כדי לדעת שלא עוזבים את הזירה ושאין מנצח (אבל יש שורדים, ואולי זה דווקא טוב להיות בינהם? היא לא בטוחה).

היא מתרגלת מול המראה את פנים ריקות. מתוקות ורדודות. היא מעמידה פנים שהיא טיפשה כדי להשתלב בציפיות, כדי להקל, כדי להשאיר משהו לעצמה. בכל מקרה השאלות לא מתאימות כדי להאימר בקול. הן נגד המשחקים, החוקים הטיפשיים, חדוות ההרג (היא לא טיפשה מספיק כדי להגיד את זה בקול. היא זוכרת מה קרה לריילה כמה שנים לפני כן).

אף אחד לא מצפה ממנה להיות חכמה, כי גם במחוז היא נחשבה טיפשה. היא העדיפה להיות שיטחית כמו כל הבנות שציחקקו מכל מילה של הבנים מאשר האחת שמתעללים בה. לפני שעברה למחוז אחת עם משפחתה, שהייתה קטנה ותמימה מכדי להעמיד פנים, הילדים בכיתה התעללו והרביצו לה ושרטו אותה, חזק עד שנשארו לה צלקות (היא חזרה הביתה מובסת ומדממת, מבטיחה שזה לעולם לא יקרה שוב. אני אהיה מקובלת, הבטיחה אז לילדה הקטנה שהייתה).

אף אחד לא שם לב שהיא מעמידה פנים. אף אחד לא חושב על העומק והאכפתיות מאחורי הנערה היפה והקרירה, שדוחה את חיזורי העובדים בצוות ההכנה. היא מנסה להסתיר את היופי שלה מול הסטייליסט אבל הוא מבחין ובוחר עבורה בשמלת זהב מגעילה ביופיה. בראיון עם סיזר הכל הולך חלק, עד שבסוף הוא לוחץ את ידה ולוחש לה בסוד "אני יודע שזאת לא את, אני קולט שאת מעמידה פנים שאת טיפשה" (המילים שאמורות להלחיץ אותה דווקא גורמות לה להיי, היא מרגישה שלמישהו אכפת מספיק כדי לקרוא אותה).

באותו הערב היא מחכה ליד דלת חדרו של סיזר. "היי," היא אומרת לו בביישנות מזוייפת. "את לא צריכה להעמיד פנים," הוא אומר לה. הוא מביט בה ברצינות ואוחז בידה ומוביל אותה למיטתו. הם מתנשקים קצת והיא מרגישה שזה נכון ושואלת "איך ידעת?" והוא אומר רק "את לא צריכה לעשות את זה, להעמיד פנים, כדי שיאהבו אותך". היא מנשקת אותו חזק, מקווה שתחיה בעולם שבו זה נכון. (היא לא מאמינה שזה יקרה, היא יודעת שאין לה הרבה סיכויים לחיות).

היא פותחת את רוכסן שמלתה ופושטת אותה וזורקת אותה לפינת החדר. סיזר מסתכל עליה בהערצה שקטה. היא שמה יד על שפתיו ולוחשת "ששש", שלא יגיד שהיא יפה, שלא יגיד, זה מה שמארוול אמר לה כשהוא וחבריו מצאו אותה בפינה חשוכה לבד. שבגלל קללת היופי שמרחפת מעליה החליטו למשש אותה. לפשוט את החלוק שלבשה ולטעום ממנה. היא שכבה בלי לזוז, כמו בובה שלהם, כשהתנתקו ממנה שמעה את מארוול אומר "אלוהים, את יפה," לפני שברח. סיזר לא אומר, רק עיניו רומזות שהוא מתפעל. (בלילות בזירה היא חולמת על הרגע הזה והבאים אחריו, עד שהגיעה הבוקר והתגנבה משם כשהוא עוד ישן).

ברגעי חייה האחרונים, אפילו בלי לראות את עצמה, היא יודעת שהיא לא יפה. היא נפוחה מעקיצות והופכת לאבן. מארוול לא מנסה להציל אותה, אפילו לא מסתכל עליה, היא שונאת אותו, אבל לא מפחדת מהמוות שנראה כל כך מפתה בגללו. באותו רגע באולפן, סיזר לוחש ברמקול שקרוב אליה שיר ערש שמילותיו "נוחי, יפתי, אני אוהב אותך, אני יודע שאת חכמה ועמוקה, אני יזכור אותך". היא חושבת שזה רומנטי באופן מטופש. זה מעלה עווית חיוך על פניה. חותכים את השיר בעריכה. (היא לא כועסת כשהוא קורא לה יפתי. היא מחייכת)