למצוא חברה

זה הפאנפיק השלישי שלי על ארטמיס פאול. אז בטח הבנתם שאני מכורה. הוא דמות שפשוט כל כך כייף לכתוב עליה! 

מקווה שתאהבו.

פרולוג:

הדשא הרטוב לכלך את הנעליים היקרות שנעלתי לאותו היום. ריח של גשם היה בכל מקום. העננים האפורים היו מקובצים במקום אחד, ונתנו לרק כמה קרני שמש בודדות להסתנן לתוכם.

אני אוהב את העננים. הם ניראים מיוחדים, מצוירים... אפילו כמעט קסומים. אם בין ההרפתקאות שאני חווה בלי סוף, יהיה לי זמן, אולי אני התחיל לחקור עליהם.

הבטתי בשעון. תשע ושתי דקות. למה לוקח לג'ולייט כל כך הרבה זמן להגיע?

המשכתי להסתכל סביב. היו שלוליות בכל מקום.  הלבנים שהיו מסודרות בדייקנות על הריצפה היו רטובות לגמרי בזכות הגשם ששטף אתמול את האחוזה. אגוז קטן תפס את מבטי. מאז  שחטפתי את הולי הייתה לי אובססיה מוזרה של לשמור על אגוזים. נשבע יש לי ארז מלא בהם, והפסקתי לאכול אותם! אפילו יש לי-

רעש של צעדים קטע את מחשבותיי.

"אחרת בשלוש דקות, ג'ולייט," נזפתי בה.

"אני מצטערת ארטמיס,"התחילה להסביר ג'ולייט. "אני פשוט עשיתי.... אה.. אה... משהו."

לא התעניינתי בזה כל כך, כי זאת ג'ולייט. מה היא כבר יכלה לעשות חוץ מלהתאמן בספורט?!

"ארטמיס, אתה יודע למה הכרחתי אותך לבוא לכאן?" שאלה אותי ג'ולייט.

"לא,"

"כי רציתי להציב לפניך אתגר," אמרה. הרמתי גבות. אני מוכן לכל אתגר שיבוא.

"נו.." אמרתי בציפייה.

"תישבע שאתה הולך לעשות אותו," אמרה ג'ולייט. לא הבנתי למה היא עושה את זה. זה כל כך קשה?

"נישבע,"

"תישבע באמא שלך," אמרה ג'ולייט.

"אני נשבע באמא,"

"ועכשיו אתה חוזר אחרי," אמרה "אני נשבע שאני הולך למצוא חברה,"

"אני נשבע שאני הולך למצוא חברה," חזרתי אחריה ורק אז הבנתי מה אמרתי.

"לא! ג'ולייט, לא!" צעקתי.

היא התחילה ללכת אחורה וקרצה לי בשובבות. "בהצלחה. יש לך חודש,"

זאת הפעם הראשונה שהרגשתי כל כך חסר אונים מאז שהיינו בלימבו וצפיתי בהולי מתה, אז ניסיתי להפיק את המיטב מהמצב.

"טוב," אמרתי לעצמי בקול לא משוכנע. "אתה הולך למצוא חברה,"