חצי שקופה

פיות וכשפים מסובכים בעלילה מותחת הקיפו אותה. היא לא רצתה לפרוץ את הסבך שהגן עליה, היא לא רצתה שאחרים ינסו.

"הכל בסדר? את נראית עצובה," הוא שואל ומוריד חלק מהסבך. "סתם עייפה," היא משקרת ומגדלת את הסבך מחדש.

הוא מהנהן, מסתפק בתשובה.

"מה קורה? את באה לטיול?" הוא שואל בכוונה טובה.

"הכל טוב, אני עוד לא בטוחה אם אני יכולה," היא עונה, משקרת ומסיימת את המשפט בלב, 'למה זה מעניין אותך?'

היא לא רוצה לטבוע בסבך, היא רק רוצה מישהו שבאמת יוצא אותה מהסבך מבלי לשבור אותה, מבלי לגרום לה לחזור לסבך אחר.

היא נחנקת לאט לאט, לא מצליחה לנשום בין השקרים, קורסת תחת כובד המילים.

סתם מילים. מילים ריקות בשביל אחד, מילים פוגעות בשביל האחר.

הם לא מתכוונים, הם לא רוצים שתיפול, הם פשוט התחברו עם אחת שלא מתאימה.

אחת שאיתם רק בגלל סיבה אחת, אבל לא הסיבה הנכונה.

היא תמיד שם, בקצה הנפרד מכולם. בתמונות, בזיכרונות, בכל זמן היא רק חצי שם, חצי איתם.

היא נמצאת עם הגוף, אבל הנפש כבר הלכה, ברחה.

מתי היא תצליח להישאר, לנוח, להיות שם באמת? 

היא מסובבת בטירה, מחפשת בין הפניות איזו נחמה. מקווה להפוך למכשפה, לפיה, למילים.

מילים. היא לא יודעת לשלוט בהן, הן שולטות בה.

לא משנה כמה תתחבאת מיד יראו אותה מבעד לכריכה, אבל אף פעם לא יראו את כל הסיפור שבתוכה.