ליל הסדר בהוגוורטס

בס"ד

הכל בהומור וברוח טובה, ויתור זכויות לרולינג וזה. קריאה מהנה וחג שמח! (למרות שבטח ייאשרו את זה אחרי ליל הסדר, אבל אז בטח תוכלו לקרוא את זה לקראת פסח של שנה הבאה! או שלא ייאשרו את זה בכלל וזה יהיה מאוד חבל).

היה זה ערב אביבי כלשהו, קצת לפני חג הפסחא. דמבלדור, מנהל בית הספר, הזמין משום מה את כל תלמידי הוגוורטס לסעודה חגיגית באותו הערב.

"יש לך מושג למה דמבלדור עושה סעודה דווקא הערב?" שאלה היילי הסקינז את חברתה הטובה מגריפינדור, לילי אוואנס. הן היו בחדר המועדון של גריפינדור לקרראת יציאה לאולם הגדול.

"לא יודעת," אמרה לילי שלבשה גלימה אביבית במיוחד, "אבל זה בטח משהו טוב. הוא אמר שהוא רוצה לחגוג משהו... ליל הסוודר... או ליל הבלנדר... אני מניחה שנגלה בעצמנו עוד מעט, לא?"

היילי צחקקה. היא ולילי יצאו דרך החור של האישה השמנה מחדר המועדון של גריפינדור.

מאחורי אחת הכורסאות בחדר המועדון, הציץ ראש של תלמיד בן גילן של לילי והיילי. ג'יימס פוטר שמו.

"שמעתם?" הוא לחשש, "הולך להיות אדיר!"

ראש נוסף הציץ מעל ג'יימס. היה זה ראשו של חברו הטוב, סיריוס בלק.

"יש לי רעיון לכל כך הרבה תעלולים ומעשי קונדס," הוא התמוגג.

מעל ג'יימס וסיריוס עלה ראש נוסף של ילד בן גילם, רק שהוא נראה יותר שקול ואחראי. רמוס לופין שמו.

"אבל כמובן שנעשה הכל בגבול הטעם הטוב," אמר רמוס.

הראש הרביעי שצץ מאחורי הכורסא היה ראשו של פיטר פטיגרו. אבל פיטר המסכן היה מתחת לכולם ולא מעליהם.

"אולי נצא? אני רעב..." הוא התלונן.

ג'יימס נאנח. "בסדר, זנב תולע, בואו נלך..."

האולם הגדול של הוגוורטס היה מלא מפה לפה. הוא היה נקי ומצוחצח לאחר שבשבוע האחרון הוא היה סגור לרגל ניקיון יסודי ומעמיק, וכל הארוחות נערכו בחדרי המועדון של הבתים. הקונדסאים התיישבו במקומם הקבוע בשולחן גריפינדור - מקום ממנו אפשר להשקיף על אויבם משכבר הימים, סוורוס סנייפ - והופתעו לראות שמולם, ולמעשה מול כל אחד מיושבי השולחן הזה או כל שולחן, היה מונח גביע זכוכית מלא יין וספר מלא בכתמי יין שעליו נכתב: "הגדה של פסח".

"הו, כתמי היין האלה הם מלילות הסדר של השנים שעברו," ציין ניק כמעט בלי ראש הריחף לצידם, "אין ספק שעומד להיות לכם ערב מעניין."

ג'יימס נפנף בידיו כאילו הוא מסלק זבוב טורדני ובדיוק באותו הרגע דמבלדור נעמד והשתיק את כולם.

"רבותיי," הוא אמר, "תלמידים, מורים, אנשי צוות, רוחות רפאים ושאר אוכלי חינם. אני גאה לפתוח את ליל הסדר!"

"אה?" שאלו תלמידי הוגוורטס המבולבלים שהיו ברובם נוצרים.

"מדובר בלילה אחד בשנה, שבו נוהגים היהודים לסעוד סעודה מלבבת ולספר את סיפורם ההיסטורי! זה חג של חירות וחופש, חג של אביב והתחדשות, חג שמח!" הוא הריע.

ג'יימס בחן את השולחן וראה שהיו מונחות עליו כמה צלחות שעליהן היו מעין ריבועי קרטון מחוררים משונים.

"הדברים האלה הם מצות," אמר דמבלדור, "והן יהיו במקום לחם הלילה."

תלמידי הוגוורטס החלו להשמיע תלונות, בדיוק כמו בני ישראל במדבר.

"אה, ואני גם חייב לציין," העיר דמבלדור, "ייתכן שישנם כמה מנהגים מאוד משונים כפי שתראו יחד עם שירים מיוחדים ומעוררי השראה. בליל הסדר שעבר התארחתי אצל משפחה בה נהגו בני המשפחה להכות אלה את אלה בבצל ירוק ולטבול את אצבעם ביין ולהזות ממנו על השולחן."

כמה מתלמידי הוגוורטס החלו לצחוק.

"אל דאגה, הכל רשום בספר שלפנינו שנקרא הגדה של פסח!" הכריז דמבלדור.

ג'יימס נעץ מבט רב משמעות בחבריו הקונדסאים ושידר להם בטלפתיה, "אתם חושבים על מה שאני חושב?"

"הו, כן!" שידר להם סיריוס.

"זה יכול להיות משעשע, אבל בואו לא נשטתה יותר מדי," העיר להם רמוס בטלפתיה.

"מה זה? ממתי יש לנו טלפתיה?" שאל אותם פיטר בכוח המחשבה.

סיריוס גלגל עיניים. "נו באמת, זנב תולע, אתה לא זוכר שקנינו אצל בורגין וברקס בשנה שעברה?"

"אהההה," ענה פיטר בטלפתיה, "אז על מה אנחנו חושבים? על כמה שהלילה הזה כולנו משונים?"

ג'יימס וסיריוס זקפו גבות בהפתעה.

"זנב תולע, אתה גאון!" הם שידרו לו בטלפתיה. זנב תולע לא הבין מה הם רוצים ממנו, אבל ברגע שראה אותם מעבירים שרביט על ההגדה הוא ישר הבין מה הם זוממים.

דמבלדור פתח את ההגדה והחל להקריא: "קדש ורחץ, כרפס, יחץ, סבר-מאוס סנייפ נמחץ, מרור כורך, שולחן עורך, אפו של סבר-מאוס מתארך."

כולם הביטו בדמלבדור בדממה וראו שזה כתוב גם להם בהגדה.

"טוב, אני חייב להגיד שלא ככה זכרתי את זה," גירד דמבלדור בפדחתו. ג'יימס וסיריוס לחצו ידיים בסיפוק ורמוס הביט בהם משועשע.

"אז בואו נתחיל בקידוש," אמר דמבלדור ושם כיפה על ראשו. כולם נהגו כמוהו ולאחר שדמבלדור קידש על הגביע ושתה, כולם עשו כמוהו ושתו את מה שהיה להם בגביע.

זה לא היה יין.

הראשון לשים לב לזה היה האגריד שירק את הנוזל האדום מפיו ואמר, "מישהו החליף את היין בחומץ!"

מיד אחריו כולם עשו כמוהו וירקו את החומץ שהיה להם בכוס.

"חברים, חברים, אין צורך להתעצבן!" דמבלדור ניסה להרגיע את הרוחות.

ככל שליל הסדר המשיך דמבלדור ומקגונגל שישבה לצידו שמו לב שמשהו לא בסדר בשולחן הסדר. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דברים קטנים שקרו, כמו זה שהיה רשום לאחר שהכו אלה את אלה בבצל ירוק והשפריצו מהיין שהיה בכוס איש על רעהו שהיה עליהם לעמוד ולהסתובב במקום תוך כדי קפיצה על רגל אחת כשצועקים: "הו! הו! הו!". ג'יימס וסיריוס היו מאוד משועשעים מהעניין, אבל דמבלדור ומקגונגל קצת פחות.

"לא קשה להבין מי עומד מאחורי זה," היא לחשה לדמבלדור באוזן בשנה שתלמיד שנה ראשונה זימר מההגדה את המשט "הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו משונים..." בהשראת זנב תולע.

"אל תדאגי, זה ייתנקם בהם לקראת סוף הערב," אמר דמבלדור בחיוך, "אני ציפיתי למקרים כאלה. חכי ותראי איך זה יסתיים."

אבל מקגונגל לא ראתה שום דבר חיובי בשיר "שלושה עשר, מי יודע? שלושה עשר, אני יודע! שלושה עשר גמדונים, שנים עשר מורים מקצועיים, אחד עשר תלמידי שנה ראשונה שהתעללנו בהם, עשרה חברי מועדון סלג-סלבז, תשעה אוכלי מוות פוטנציאלים שלומדים בסלית'רין, שמונה בוצדמים בהפלפאף, שבעה ימים שבהם סיריוס לא נכנס לכיתות, שישה בחורות שג'יימס מחליף בכל לילה, חמישה זה הציון שזנב תולע יקבל במבחן, ארבעה קונדסאים, שלושה חודשים ג'יימס מחזר אחרי לילי, שני אנשים יודעים מי אחראי למה שקורה פה הלילה, אחד דמבלדור, דמבלדור, דמבלדור, דמבלדור, דמבלדור, שבשמיים ובארץ..."

"היי, קרניים," אמר סיריוס בטלפתיה, "מי אחראי לשורה של שניים מי יודע? זה אתה?"

"לא אני," ענה ג'יימס בטלפתיה, "כנראה שקורה פה משהו..."

דמבלדור נעמד, שלף שרביט והכריז: "אציו אפיקומן!"

האפיקומן עלה מתחת לכסאו של סיריוס היישר לידיו של דמבלדור שהחזיק אותו בסלידה.

"אז..." הוא אמר, "מי רוצה לאכול מצה שמר בלק הצעיר ישב עליה כל הערב?"

"למה שלא נפתח את הדלת לאליהו, פרופסור?" שאלה מקגונגל.

דמבלדור משך בכתפיו. זה היה השיא בתכניתם של ג'יימס וסיריוס.

"פרופסור, אני מתנדב לפוח את הדלת!" צעק סיריוס.

"נו, בסדר," נאנח דמבלדור. הכל הלך לפי התכנית של הקונדסאים. לו רק היו יודעים שזו גם התכנית של דמבלדור ומקגונגל...

סיריוס פתח את דלת האולם הגדול ובפתח עמד איש לבוש גלימה לבנה וזקן לבן שהיה ארוך עד הרצפה. אבל סיריוס ידע שזה לא אליהו אלא ג'יימס בתחפושת.

"שלום! שלום!" קרא אליהו ונכנס לתוך האולם הגדול, "אני אליהו הנביא!"

סיריוס חייך. עכשיו, לפי התכנית, אליהו הנביא צריך לגשת לשולחן סלית'רין ולהתעלל בסבר-מאוס.

"אני כאן כדי לעשות צדק!" הריע אליהו ופנה לסיריוס, "אתה!"

"א-אני?" שאל סיריוס ושידר בטלפתיה לאליהו, "ג'יימס, מה אתה עושה?"

"אני לא ג'יימס, ילד," ענה אליהו בקול, "אני אליהו הנביא! הנה ג'יימס!"

ג'יימס האמיתי נגלה לעיני כל, לבוש בבגדיו התחתונים בלבד בכניסה לאולם הגדול.

"החוצפן הזה רצה לקחת לי את הגלימה!" התעצבן אליהו, "אני באתי הנה כאורח וזה היחס שנותנים לי?"

אליהו הקיש באצבעותיו וג'יימס וסיריוס עמדו במרכז האולם הגדול, רועדים מבושה.

"ועכשיו," אמר אליהו, "מר סוורוס סנייפ, אם תואיל בטובך לבוא הנה..."

סוורוס סנייפ ניגש בחשש לעבר אליהו. מה הוא מתכנן?

"הנה," אמר אליהו והושיט לסנייפ גביע מלא עד הסוף יין, "זו הכוס של אליהו שהכינו לי. אתה יודע מה אתה צריך לעשות, סנייפ. שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!"

סנייפ שפך את תכולת הגיבע על ג'יימס וסיריוס ההמומים והאולם הגדול נעמד ומחא כפיים. בראש המוחאים הייתה לילי אוואנס, שאמרה, סופסוף! עכשיו ליל הסדר יהיה נורמלי שוב!"

"איכס! מה זה?" התלונן סיריוס כשהנוזל האדום נשפך עליו ועל ג'יימס.

"זה חומץ," אמר סוורוס בחיוך.

"טוב," אמר דמבלדור והשתיק את כולם, "אנחנו רוצים להודות לאליהו הנביא שנענה לקריאותינו שלי ושל מקגונגל ובא והחזיר את הסדר לליל הסדר. אנו מזמינים אותך להמשיך ולבלות איתנו את הלילה."

"לא תודה," ענה אליהו בקולו הזקן והרטנוני, "יש לי עוד מליון בתים לבקר בהם. תשמרו על הילדים שלכם, אני לא אבוא הנה בשנה הבאה!"

ומאז אין יותר ליל סדר בהוגוורטס עד היום הזה. חג שמח!