מציאת האמת

לפני כל זה, אני רוצה להבהיר שהספר מגנס צ'ייס – שגם הוא מעורב פה בסיפור, מתרחש באמת ב'גורלו של אפולו, אבל מכיוון שעוד לא קראתי את הספר הזה, החלטתי שהספר 'מגנס צ'ייס' התרחש אחרי 'דם האולימפוס' ולפני 'גורלו של אפולו'.

חוץ מזה, אני יודעת שהשיפ הזה לא אהוד במיוחד, אבל בבקשה על תיפסלו לפני שאתם קוראים.

פרק 1:

"לא, אני לא!"

"כן, אתה כן!"

"לא, אני לא!"

"כן, אתה כן!"

"לא, אני לא!"

אם אתם רוצים לדעת מה קרה פה עכשיו, זה קל מאוד להסבר: אני, ניקו די אנג'לו, והחבר החדש שלי, מייקל ג'ונס, בן וונוס, התחלנו להתווכח על אם אני אוהב מישהי.

"אז תזכיר לי למה רצית להיות חבר שלי?"

"כדי שתעזור לי עם ריי- אממ... מישהי."

"אז איך לעזזאל אני אמור לעזור לך שאני לא יודע על מי אתה חולם בלילות?!"

"אני לא חולם עליה בלילות!"

"נכון, אתה חולם עליה גם בימים וגם בלילות,"

אתם בטח שואלים איך יכול להיות שבן האדס התחבר עם בן וונוס? זה פשוט מאוד, הוא פשוט גילה שאני דלוק על מישהי איכשהו (אני לא אומר איך. זה מביך.) ומשם – היסטוריה.

למען ההגינות יש לומר שקצת רציתי את העזרה שלו, ושיש לו מזל שלא אכפת לו מהמראה החיצוני אלה שהוא רומנטיקן בטירוף (זה גם לא משהו).

"אני לא חולם על ריינה!" אמרתי. רק קצת אחרי שפלטתי את זה הבנתי מה אמרתי ושמתי יד על פי.

"אהה... אז אתה דלוק על ריינה..." אמר מייקל בהבנה, ואז צעק אליה, "ריינה! בואי שנייה!"

בחצי דקה שלקח לריינה להגיע למקום בו עמדנו שאלתי את עצמי שוב ושוב,

למה באתי למחנה יופיטר?

למה באתי למחנה יופיטר?

למה באתי למחנה יופיטר?

למה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!

כשריינה נעמדה מולנו, ניזכרתי,

באת לפה כדי להזמין אותה לנשף שיארח בעוד שבוע לרגל סיום מלחמת הענקים.

"מה רצית, מייקל?" שאלה ריינה והוסיפה בנימה סתמית, "היי, ניקו,"

"היייייייי......." אמרתי, מתמוגג.

"ניקו, אתה בסדר?" שאלה אותי ריינה.

"אמממ... כן, בטח," התאפסתי על עצמי. בזווית עיני ראיתי את מייקל קורץ ויוצא מטווח השמיעה.

"אז מה רצית?" שאלה ריינה.

"חשבתי שתרצי... אממ... אההה... את רוצה-?" ניסיתי לשאול.

"ריינה! בואי שנייה! אני רוצה להציג בפנייך את בן דוד שלי!" אנבת', שחזרה ממסע של כמה ימים, צעקה לעבר ריינה.

"חכי שנייה!" צעקה לה ריינה בחזרה. בכנות, אני לא מבין איך השתיים האלה מסתדרות. שתיהן אדישות, חזקות, חכמות, מקרינות עוצמה וביטחון... אה, אולי בזכות זה.

"מה?"

"אני... תרצי אולי... נשף..." התחלתי להבין שאני מאבד כיוון, אז שיניתי נושא, "בואי נלך לראות מה אנבת' רוצה,"

"אוקיי," ריינה תפסה את ידי ומשכה אותי לעברה של אנבת'. התחלתי להסמיק בטירוף מהמגע הפיזי והחלטתי ליהנות מהרגע.

כשניצבתי מול בן דודה של אנבת' כל מה שהרגשתי קודם נעלם, וקרירות ואדישות תפסו את מקומם.

"זה מגנס," אמרה אנבת'. "הוא חצוי רומאי, אז חשבתי להביא אותו לפה,"

כשהסתכלתי אל מגנס שמתי לב שהוא זז באי נוחות, כמו ששקרנים משקרים, אבל זה גם יכול להיות בגלל המקום החדש.

אבל יותר נורא היה תחושה מוזרה שבקעה ממנו. זו הייתה תחושה מוזרה, שאני לא יכול להסביר. פתאום נהיה לי קר והתחילו לי צמרמורות בכל הגוף. אני לא ידעתי ממה הסקתי את המסקנה הזאת, אבל הרגשתי כאילו הוא... כאילו הוא כבר מת.

ת"ב בבקשה!