יום הדין

בס"ד

זה לא שאני מתכוון להרוויח כסף מהפאנפיק הזה, הרי יש לג'יי קיי את הזכויות על כל הדמויות והעולם הזה אז אני מוותר על הזכויות בשבילה.

הפרקים הראשונים של הפאנפיק יתארו אירועים שכבר קראנו עליהם בשבעת הספרים מנקודת מבטו של דין. ככל שהפאנפיק יתקדם כך גם העלילה תחדש לנו יותר ותתמקד יותר בו.

כשדין היה בן אחת עשרה הוא קיבל את המכתב המפורסם. כלומר, אימא שלו קיבלה. דין עצמו עדיין היה במגרש הכדורגל השכונתי כמו שנהג לעשות בכל יום מימי החופש הגדול.

"שער!!" הוא צרח בהתלהבות כשהבקיע את הגול השני שלו באותו אחר הצהריים קייצי, "שער! כשאני אהיה גדול אני אגיע לליברפול!"

ג'וני, אחד מחבריו של דין, צחק ואמר, "אני בטוח שאיאן ראש לא הבקיע את השער הראשון שלו כשהכדור עף לשער של הקבוצה היריבה רק כשהביט עליו...". איאן ראש היה שחקן נבחרת ליברפול באותה התקופה, והמקרה שג'וני תיאר היה מקרה משונה שקרה לדין כמה שעות קודם לכן. כל ילדי השכונה כבר ידעו שכשמשחקים עם דין כדורגל, קורים דברים קצת מוזרים שבדרך כלל עוזרים לקבוצה של דין לנצח כמו שוער שנרדם או כדור שמשנה את כיוונו סתם כך.

"אתה עוד תראה," אמר דין וחייך את החיוך הנאיבי שלו, "הם כולם התחילו כשהיו ילדים!"

סת', חבר אחר ששיחק איתם באותו היום, הביט בשעונו. "כבר חמש ורבע," הוא העיר.

"מה? חמש ורבע?!" צעק דין בלחץ, "אימא שלי תהרוג אותי! אני חייב לרוץ הביתה!"

ג'וני וסת' הביטו בדין שהזיע כולו, ובגדי הכדורגל שלבש היו מלאים בוץ.

"ככה אתה מתכוון להגיע הביתה?" שאל סת'.

"וחוץ מזה אם תלך עכשיו אנחנו נהיה מספר אי זוגי! איך נתחלק לקבוצות שוות?" שאל הארי, עוד אחג מחבריו של דין.

"אני ממש מצטער," ענה דין, "אני חייב לרוץ!" הוא קרא ורץ משם.

"להתראות..." מלמל ג'וני בעצב כשהביט על חברו הטוב מתרחק משם.

דין רץ ברחובות ליברפול עיר מגוריו, וכשהגיע לביתו ופתח את דלת הבית מיוזע ומתנשף הוא הופתע לראות את הוריו ואחיו יושבים בסלון הבית, קפואים והמומים, כשמולם יושב אדם בעל עור צהבהב, אף מעוקל ושיער שמנוני שישב על כיסא שדין היה מוכן להישבע שלא ראה מעולם.

"הגעתי!" אמר דין, מביט באימו שסימנה לו לשתוק.

"דין..." היא אמרה לו, "אני אקום ואפנה לך מקום..."

"אין צורך," אמר אותו זר, שלף מעין מקל מכיס גלימתו, הניף אותו לעבר הרצפה וכורסא רכה ושחורה הופיעה שם.

"שב, מר תומאס," אמר לו הזר ודין התיישב שם בבלבול.

"עשיתי משהו לא בסדר?" שאל דין בחשש.

"האמת ש-" החל אביו של דין לומר.

"אמא! אני בכלל לא התכוונתי לאחר! זה ג'וני, שיחקנו כל כך הרבה כדוגרל עד שלא שמנו לב לזמן ו-"

"-כדורגל?" שאל האדם הצהבהב בבלבול.

"זה... זה לא מהעולם שלכם," ענתה אימא.

"בסדר," ענה האדם הצהבהב ופנה לדין.

"מר תומאס," הוא אמר, "שמי סוורוס סנייפ ואני פרופסור לשיקויים. אני כאן כדי להודיע לך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."

"הו, וואו," התרשם דין, "מה זה אומר?"

"זה אומר שאתה קוסם, דין," אמרה אימא, "תראה לו, סוורוס."

"אני נוהג שלא לקבל פקודות מאנשים שהם לא ממונים עליי," ענה סוורוס סנייפ, "ובכל זאת סבורני שראית אותי מבצע קסם כשזימנתי את הכורסה עליה אתה יושב."

דין הנהן בחשש. הסנייפ הזה לא מצא חן בעיניו, אבל דין לא רצה להסתבך איתו. הוא לא לגמרי הבין מה זה אומר להיות קוסם והוגוורטס וכל זה, אבל כשסוורוס הושיט לו את המכתב ודין קרא אותו הוא גילה עוד קצת על העולם הזה... אם כי זה רק בלבל אותו יותר.

"אנו נוהגים לבקר את משפחות בני המוגלגים שמקבלים בפעם הראשונה מכתב להוגוורטס על מנת להסביר להם קמעה," הסביר סוורוס, "ומוגלגים הם אנשים חסרי קסם. דין תומאס הוא בן מוגלגים, נכון?"

"כן," ענה דין, "ההורים שלי לא קוסמים, נכון?"

אימא נראתה קצת מהוססת, כאילו היא מתלבטת אם לומר משהו או לא, אבל נראה שסנייפ ואביו של דין לא הבחינו בזה.

"אם כך, עליי להודיע לך כיצד לרכוש את ציודך האישי ולהגיע לבית הספר, אך מכיוון שיש לי עוד כמה משפחות מוגלגים לבקר היום והשעה כבר מאוחרת, אני אתן לך את כל ההוראות כתובות על דף, בידיעה שתוכל לעשות את כל המוטל עליך עם הוריך היקרים."

סנייפ הושיט לדין גליון נייר ונעלם משם בפיצוץ.

בבוקרו של אחד בספטמבר דין לבש את בגדי הכדורגל שלו, בטוח שכך הוא ייצור רושם טוב על הילדים החדשים שיכיר. בצעד בוטח הוא עבר את המחסום בין רציף תשע לעשר וראה את הרכבת הגדולה והמרשימה להוגוורטס. כשעלה על הרכבת הוא ראה עשרות אם לא מאות ילדים בגילאים שונים רצים בין הקרונות ובין התאים, דוחפים וצוחקים. דין הקטן הרגיש שהוא קצת נבלע בהמולה וניסה למצוא אנשים טובים שיוכל להתחבר איתם.

"חולצה יפה," העיר לו ילד אחד עם שיער בלונדיני בהיר וסנטר מחודד שנראה כבן גילו של דין. אמנם המבט בעיניו האפורות נראה קצת מתנשא, אך דין החליט לתת הזדמנות נוספת לו ולשני חבריו גדולי המימדים שנראו יותר כמו שומרי ראש מחברים.

"תודה," ענה דין בחיוך תמים, "לא ידעתי שגם אתה אוהב את ליברפול."

"אני במקומך לא הייתי מתגאה בזה שאני בוצדם! הא!" זרק הילד בהתנשאות והסתלק משם. דין לא ידע מה זה בוצדם, אבל הילד הזה לא מצא חן בעיניו. מהמעט שדין היר על עולם הקסמים מסנייפ הוא הניח שילד כזה בוודאי יתמיין לסלית'רין.

"עזוב אותו," אמר לו ילד אחר שעבר שם, שנראה גדול מהם בכמה שנים, "הוא מאלפוי. זה דם רע."

"הו, תודה," אמר דין בחביבות לילד הג'ינג'י שפנה אליו. להפתעתו הוא ראה ילד ג'ינג'י נוסף שנראה בדיוק כמו הראשון.

"היי, ג'ורג'! אתה צריך לראות את הטרנטןלה שלי ג'ורדן הביא!" אמר הג'ינג'י השני לזה הראשון שכנראה נקרא ג'ורג' והשניים הסתלקו משם.

"טרנטולה?" חשב לעצמו דין, "מה זה המקום המוזר הזה?"

הרכבת החלה לנסוע ודין עדיין לא מצא מקום ישיבה. בעודו צועד הלוך ושוב ברכבת הוא ראה ילד אחד שהצביע עליו ואמר: "ליברפול? באמת? רק מנצ'סטר יונייטד!"

דין גיחך. "מנצ'סטר יונייטד? באמת? חי בסרט, עדיף כבר את מנצ'סטר סיטי!"

השניים נסחפו לשיחה על כדורגל אנגלי מהר מכפי שדין ציפה. כל מי שעבר לידם (הם עמדו במעבר בין התאים כך שמדובר בלא מעט אנשים שחלפו לידם) התבלבל משמות כל השחקנים והקבוצות שהם אמרו במהירות זה לזה, ומשמות שונים של ליגות בכדורגל האנגלי. אחד מהאנשים שעבר שם בשעה שדיברו על קבוצת צ'לסי, שנראה חסון וחזק בעל חזות מרשימה, הפטיר לעברם, "לא ידעתי שיש קבוצת קווידיץ' לצ'לסי! באיזו ליגה הם?"

"קווידיץ'?" שאל הילד השני את האדם החסון.

האדם ההוא חייך אליהם. "שנה ראשונה, נכון?" הוא שאל. דין והילד השני הנהנו.

"אני אוליבר ווד," הציג את עצמו האדם החסון, "ואני קפטן קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור. אם אתם בני מוגלגים אתם בטח לא לחלוטין יודעים מה זה קווידיץ' או גריפינדור, אבל עד הלילה אתם כבר תדעו הכל. בני מוגלגים מתאקלמים פה במהירות שזה לא להאמין. מי אתם?"

דין שם לב לכך שהוא לא יודע את שמו של הילד ששוחח איתו על כדורגל במשך שעה. כמה מביך!

"אני ג'סטין פילץ'-פלצ'לי," הציג את עצמו הילד והושיט את ידו ללחיצה. "אתה יודע," הוא אמר לאוליבר, "אני התקבלתי לפנימיית איטון לפני שקיבלתי את המכתב להוגוורטס!"

"אה," ענה אוליבר וגירד בפדחתו בבלבול, "טוב, אני מניח שזה מאוד מרשים אם כי אני לא יודע מה זה איטון, אבל שיהיה לכם בהצלחה. מקווה לראות אתכם בגריפינדור!" הוא אמר בקריצה והלך משם, מבלי ללחוץ את ידו של ג'סטין או לתת לדין להציג את עצמו.

"אני דין תומאס, דרך אגב," אמר דין ולחץ את ידו של ג'סטין שנשארה תלויה באוויר, "נעים מאוד."

"כן," אמר ג'סטין, "נחמד לפגוש סופסוף עוד מישהו שמכיר את העולם הרגיל שלנו."

"כן, אנשים לא יודעים מה זו החולצה הזאת," צחק דין והצביע על חולצתו שלבש, "חושבים שזו פיג'מה... אני חשבתי שגם קוסמים מבינים בכדורגל וזה יעזור לי ל..."

יעזור לו למה? למצוא חברים במקום חדש? דין פחד להודות שהוא חששש מזה.

"בוא תצטרף לתא שלי," הזמין אותו ג'סטין, "חבל שתעמוד סתם כך במעבר."

דין הנהן והלך אחרי ג'סטין שהוביל אותו לתא בו ישבו ילד עם פנים עגולות וזוג תאומות שחומות עור.

"זה דין," הציג ג'סטין את דין בפני הילדים שישבו בתא, "ואלה נוויל לונגבוטום, פרוואטי פאטיל ופדמה פאטיל."

"היי," אמד דין בחיוך מהוסס והתיישב איתם.

הנסיעה המשותפת בתא הייתה מלאה בשתיקות מביכות וקצת שיחות מעיקות. דין ניסה לחשוב על בדיחות שישברו את הקרח, אבל הוא לא היה בטוח שחבריו הקוסמים יבינו אותן.

סוף סוף הם הגיעו להוגוורטס. דין כבר לבש את גלימת בית הספר ולא נראה כמו ליצן עם בגדי הכדורגל שלו. מזל שהחברים שלו מהשכונה לא ראו אותו שם, הם בוודאי היו צוחקים עליו. כשהגיע תורו שת דין להתמיין, הוא הניח את המצנפת על ראשו והיא החלה מיד לקרוא את מוחו.

"דין תומאס... אני רואה..." מלמלה המצנפת במוחו, "בן מוגלגים, אה?"

"נראה לי," ענה דין תומאס במחשבותיו, "אף פעם לא הכרתי את האבא האמיתי שלי כי הוא מת לפני שנולדתי ואני גדל עם אבא חורג, אבל נראה לי שאם הוא היה קוסם הוא היה מספר את זה לאימא שלי, לא?"

"מעניין..." הסתייגה המצנפת לתשובה ישירה, "אני רואה שאתה חובב ספורט מוגלגי. גריפינדורי משהו מצידך. יש בך טוב לב אין קץ, וגם רצון קטנטן להוכיח את עצמך ולמצוא חן בעיני החברה. טוב, נראה שרייבנקלו ירד מהפרק."

"אוקיי..." ענה דין במחשבותיו, לא לחלוטין זוכר את מהותו של בית רייבנקלו.

"ההתלבטות העיקרית שלי היא גריפינדור או הפלפאף, כי רצון למצוא חן בעיני החברה הוא לא סלית'ריני בהכרח, ואדם מורכב מפסיפס של תכונות אופי."

הפלפאף... למה דין הרגיש שהוא לא רוצה להתמיין לשם? אה, כן, כי ג'סטין פינץ'-פלצ'לי התמיין לשם לפניו, והילד הזה הספיק להימאס על דין כבר בנסיעה להוגוורטס.

"רק לא הפלפאף!" חשב דין ואחז בעוז בשולי המצנפת, "רק לא הפלפאף!"

"נו, טוב," אמרה המצנפת, "למרות שבית הפלפאף יוכל לקדם אותך לגדולות, אבל נראה לי שאשלח אותך לגריפינדור!"

את המילה האחרונה צעקה המצנפת לכל האולם הגדול ושולחן גריפינדור מחא כפיים. דין לא זכר אם גריפינדור זה הבית של החכמים או השאפתנים, או אולי בכלל משהו אחר, אבל הוא ראה את אוליבר ווד מנופף לו בחביבות משולחן גריפינדור, ואת התאומים הג'ינג'ים עם הטרנטולה ההיא, רוח רפאים עם ראש מתנדנד קיפצצה לה באוויר ליד השולחן, וגם ישב שם הילד עם המשפקיים וצלקת הברק שמלא ילדים התאספו ליד התא שלו במהלך הנסיעה. מה שמו? הארולד? הארווי? זה לא משנה, דין הרגיש שהוא הולך לבית טוב, והעיקר שג'סטין פילץ' פלצ'לי לא שם.

		הפרק הבא