צלקות

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג, מלכת מספרי הסיפורים.

-ברצוני להגיד שסיפור זה התרחש שבוע לאחר הקרב על הוגוורטס.

אני מקווה שתאהבו את הפאנפיק, למרות שזה יצא קצת דכאוני.

הארי התהלך שוב באולם הגדול.

הוא ראה שוב את גופותיהם של לופין, טונקס, פרד ועוד אנשים שהקריבו את חייהם על מנת לעזור לו.

הארי ראה שוב את מותו של סוורוס סנייפ.

הארי שמע שוב את וולדמורט הצועק את קללת המוות.

הארי נסחב שוב על ידי האגריד לטירת הוגוורטס.

הארי שמע שוב את צעקותיהם של חבריו כשנודע להם שהארי "מת".

הארי ראה שוב את נוויל בעוד המצנפת על ראשו,עולה באש.

הארי נלחם שוב נגד וולדמורט בקרב האחרון.

הארי התעורר בצעקה, התגלגל ונפל ממיטתו.

"ממ..מה קרה-?" שאל רון בישנוניות, בעודו קם באיטיות ממיטתו ומשפשף את עיניו.

הארי לא היה בטוח שזה באמת קולו של רון.

הוא מצמץ כמה פעמים.

הוא לא בקרב נגד וולדמורט בהוגוורטס,הוא בבית משפחת וויזלי.

אך הוא עדיין רעד, נטפה מראשו זיעה קרה והוא הרגיש כאילו מוחו נמס והופך לעיסה בראשו.

"בשם זקנו של מרלין! הארי, אתה בסדר?" שאל רון בחומרה כאשר ראה את הארי.

הארי רצה לענות לו ברור שכן, מה, אף פעם לא ראית אנשים צורחים בשנתם? אך התאפק. הוא הניד בראשו חלושות.

הוא שמע צעדים המתקרבים לחדרו של רון.

ג'יני נכנסה לחדר,וקמטי דאגה על פניה.

"הכול בסדר?-הארי! מה קרה לך??!" שאל ג'יני בזעזוע כאשר ראתה את הארי.

הארי שמע עוד צעדים.

גברת וויזלי נכנסה גם היא לחדרו של רון.

"מי עושה את הרעש הזה באמצע הלילה??"

"אמא-זה הארי! משהו קרה לו!" אמרה ג'יני.

"הארי! אוי ואבוי, למה אתה על הרצפה??" שאלה.

הארי פתח את פיו לענות, אך גרונו היה יבש מכדי להגיב.

הארי הרגיש בחילה, והקיא על רצפת החדר.

כשסיים להקיא, גברת וויזלי ניקזה את הקיא שלו בשרביטה.

"בואו תעזרו להארי לקום" אמרה לרון וג'יני, שעדיין היו בהלם מן המתרחש.

"כן-כמובן.." אמר רון והוא וג'יני תמכו בהארי והקימו אותו.

הארי לא יכל ללכת. רגליו בגדו בו.

רון וג'יני עזרו להארי להתיישב.

"הארי-? מה קרה?" שאל רון.

"רון! אל תטריד את הארי בשאלות! אם הוא ירצה הוא יספר על כך בבוקר!" נזפה בו אמו.

"הארי, אתה רוצה לישון?" שאלה.

הארי היה אסיר תודה לגברת וויזלי על שגרמה לא להטריד את הארי בשאלות, אך הארי הרגיש שהוא חייב לספר להם על מה שחווה זה-עתה.

"ל-לא, תודה,גברת וויזלי, אבל אני כבר לא עייף.." אמר בגרון יבש, ובחצי קול סיפר להם על מה שקרה לו.

"אוי..הארי.." אמרה ג'יני כשהארי סיים לדבר.

"אני אכין לך תה,הארי" אמרה לו גברת וויזלי ויצאה מן החדר.

"אתה רוצה לנסות לישון,הארי?" שאלה ג'יני.

הארי הניד בראשו.

"אוקיי..אני אנסה בינתיים ללכת לישון" אמרה ויצאה מן החדר.

"הארי, התה שלך מוכן" אמרה גברת וויזלי והגישה לו ספל תה חם.

"תו-תודה גברת וויזלי" אמר הארי.

למחרת, הארי הרגיש חלש ביותר, ועצוב ביותר.

הזיכרון של מה שקרה בקרב על הוגוורטס עדיין נשאר במוחו.

"הארי, אתה רוצה לשחק קווידיץ'?" שאל רון.

לקח למוחו של הארי שניות אחדות כדי לקלוט את מה שאמר לו חברו.

"כן.." ענה בעגמומיות, אך שמץ של התלהבות נשמע בקולו.

הארי אהב מאוד לשחק קווידיץ, הספורט האהוב עליו ביותר, והספורט הפופולרי ביותר בעולם הקוסמים. הוא היה אסיר תודה לרון על שאמר זאת כדי לשפר את מצב רוחו של הארי.

הוא גם היה אסיר תודה למשפחת וויזלי על שאחרי הקרב על הוגוורטס הרשו לו ללון בביתם במשך כמה זמן, עד שימצא מקום בו יוכל לגור.

הוא נפגש עם רון,ג'יני וג'ורג' בגינה של משפחת וויזלי.

הם עלו על מטאטאיהם, ושיחקו.

למשך כמה דקות נפלאות הארי הרגיש קצת יותר מעודד, אך כששיחק נזכר במה שאירע על הקרב על הוגוורטס.

 הארי הרגיש מטושטש, ידיו איבדו את האחיזה במטאטא, והוא נפל מהמטאטא, בקושי מנסה לעצור את עצמו.

הארי שמע בראשו, מבלי להתכוון, את צחוקו של וולדמורט הלועג לו, משכנע את הארי להתרסק באדמה.

הוא שמע במטושטש את צעקתה של ג'יני, והרגיש שמשהו עף לידו, והרגיש שמישהו תופס אותו.

"הארי-בוא, תנוח קצת.." אמר לו ג'ורג'.

ג'ורג' ורון הביאו את הארי לתוך הבית.

בשאר היום לא היה יותר טוב.

בערב הוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר.

"אני-אני רוצה להיות קצת לבד.." אמר להם בקול יבש, והלך בעגמומיות לחדרו של רון.

הוא קרס על מיטתו, אך הקפיד לא לישון, שמה מה שקרה בקרב על הוגוורטס יחזור לרדוף אותו.

הזיכרון של מה שקרה בקרב על הוגוורטס עדיין נשאר טרי במוחו, יותר מתמיד.

הארי בכה כעת.

הוא לא היה גאה בזה, כך הוא לא נהג לעשות, אך נתן לדמעות לצאת החוצה.

הוא פרץ בבכי שקט.

 הארי היה מבויש, עצוב, אבל על החללים בקרב על הוגוורטס, ומפוחד, מפוחד אם מה שקרה בקרב על הוגוורטס לא יעזוב אותו לעולם.

הוא שמע דפיקה בדלת, וראה את ג'יני בפתח.

"בוא הארי-שב" אמרה לו.

היא עזרה לו להתיישב. הארי ניסה לעצור במקצת את הדמעות.

"זה לא בושה לבכות,זה לא בושה לפחד, עם כל מה שעברת" אמרה לו ג'יני.

היא חיבקה אותו. חיבוקה ניחם את הארי במקצת. 

"רק-אל תחיה באפלה, אם לא תרפה..הזיכרון הזה ישאר לך לכל החיים שלך".

"תנסה לזכור גם את הדברים הטובים שקרו אחרי המלחמה אוקיי?" אמרה לו.

הארי הנהן,לא בטוח בעצמו.

"לילה טוב הארי" אמרה לו ג'יני ויצאה מן החדר.

הארי הרהר במה שאמרה.

הוא התחיל להיות ישנוני,ונרדם.

הארי ראה שוב את נוויל מחסל את הנחשית נגיני.

הארי ראה שוב את פניו של דמבלדור המחייכות אליו מתוך העולם הלבן.

הארי ראה שוב את שרביט הבכור, מתעופף מתוך ידו של וולדמורט אל ידו של הארי.

הארי ראה שוב את וולדמורט מת.

הארי ראה שוב את הניצולים חוגגים משמחה לאחר הניצחון.

והארי התעורר בתחושת התעלות,וידע שהרפה מן מה שקרה לו וכעת,אחרי כל מה שעבר עליו,יש לו שקט.