מה אתם מסתכלים עלי ככה?

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג, מלכת מספרי הסיפורים.

טוב..דבר ראשון,לא נראה לי שיאשרו את זה..

אבל אני מחזיק אצבעות....

אפילו אם הדמות שבחרתי עליה לפאנפיק היא די נדושה ושטחית, אני מקווה שתקראו את זה..

ולא, זו לא היתה הדמות הראשונה שחשבתי לעשות עליה פאנפיק,  לא סתם רציתי לעשות פאנפיק אז פשוט קראתי מ"הארי פוטר ואוצרות המוות" וראיתי איזכור לחתול..אם חשבתם כך,טעיתם.

אני ממש מקווה שהפאנפיק יצחיק אתכם או שתתעניינו בו לפחות...טוב-בואו נעבור לפאנפיק.

מה אתם מסתכלים עלי ככה?

כן, אני חתול רחוב משוטט ודי זקן שבטח נראה זוועה, אבל זו לא סיבה לנעוץ מבטים!

אני די משועמם, אז פשוט,אם יש לכם זמן פנוי,תשמעו על שאספר לכם כעת:

שמי הוא טומי. ואני הייתי חתול-מחמד למשפחת פוטר.

הם מצאו אותי ליד ביתם,כשהייתי גור, כמו היום, פרוותי הייתה בצבע לבן ושחור, ועיני חומות, ושפם ארוך יחסית לגילי. הם מצאו אותי: גור,מילל, ולקחו אותי תחת חסותם.

עם שניהם היה נפלא!

רק שנאלצתי להתרגל לקסמים.

התרגלתי בסופו של דבר,אבל זה לא משנה.

אוכל טעים, משחקים ופינוק שעושה לחתולי בית רק טוב.

אני זוכר את התרגילים שהיה מבצע ג'יימס לשם השעשוע,מדליק קרן אדומה משרביטו,כמו קרן לייזר,שרדפתי אחריה בשעשוע.

לילי הייתה מלטפת וכל ליטוף היה פינוק.

הם היו מביאים לי אוכל מלכים,שאי אפשר להגמל ממנו.

כן,הייתי פעם די שמן.

היה נהדר,אבל..

כעבור כמה זמן נולד להם גור זכר.

מיאו.

הוא היה..די נורא.

קודם כל,כל הפינוק עבר לגור הזה-הארי פוטר, למרות שג'יימס הציע שיקראו לו ג'יימס ג'וניור,אך לילי דחתה את הצעתו.

ודבר שני-הגור הזה היה...בואו נגיד, לא ממש קערת טונה טעימה.

האמת שהוא אמלל לי קצת את החיים.

כשהיה בן חמש חודשים הוא תלש לי בטעות (טעות,חה!) כמה שערות מהפרווה.

מיאוו גדול.

כשהתחיל ללכת הוא דרך לי על הזנב.

מיאוו אדיר.

פעם אחת הוא היה עף במטאטא הצעצוע שלו,ובואו נאמר שזה הבהיל אותי מאוד.מאוד.

הוא התנגש בי כמה וכמה פעמים כשניסיתי לברוח ממנו.

זה היה מאוד מעצבן.

כמו כלב שרודף אחריך ואתה מנסה לעלות על עץ כדי להיפטר ממנו.

ואם כבר מדברים על כלב,לפעמים מישהו בשם סילירוס או משהו כזה בא לבקר בבית..ו-

מיאווווו!!

הוא היה פשוט כלב, במלוא מובן המילה.

הוא היה הופך לכלב שחור גדול ומפחיד, סיוטו של כל חתול!

לפעמים לשם השעשוע היה רודף אחרי,וג'יימס רק אמר "עזוב אותו, רך כף, אתה רוצה שלא יהיה לנו יותר חתול?"

ולילי לא אמרה כלום, כי הייתה עסוקה בטיפול בהארי.

כמה שבועות אחרי זה לקחו אותי...

לסירוס!!

מיאוווווו!!! מיאווו!!

איך זה מרגיש? אתם לא רוצים לדעת. 

מה זה בכלל? אתם לא רוצים לדעת.

אני רק רוצה שתמסרו משהו:

אם אתם תראו אי פעם את דוקטור פילברשטיין,תמסרו לו שגידלתי את ציפורניי,במיוחד בשבילו.

מוהאהאהאהא!

לא משנה,פשוט תדלגו על מה שאמרתי עכשיו.

בקיצור-הכול היה..-בסדר עד ש..

הקוסם האפל הגיע.

היללה הכי גדולה אי פעם בתולדות החתולים.

אני לא יודע בדיוק מהו שמו,אך זכרתי איך הוא נראה.

הוא היה מפחיד, מאוד. חסר האף המפחיד בעולם.

התכווצתי,רועד,מתחת לספה שעה שהקוסם הזה הרג את ג'יימס.

ויצאתי דרך הדלת הפתוחה למחצה שעה שהוא הרג את לילי.

זאת הייתה טעות חיי.

לא עצרתי אותו מלהרוג את ג'יימס,לא עצרתי אותו מלהרוג את לילי,ולא עצרתי אותו מלתקוף את הארי פוטר.

הארי..

זכרתי שהבית התמוטט.

ראיתי את הסילירוס הזה בא להריסות הבית עם האופנוע המעופף שלו אחרי אולי חצי שעה.

אבל כזה עוד לא ראיתי אצלו.

הוא בכה,הוא רקע ברגליו ומילמל דברי סליחה לשני חבריו המתים.

הוא הפך שוב לדמות כלב,אבל לשם שינוי לא נרתעתי.

הוא הפך לדמות כלב וילל בחשכה.

יכולתי לשמוע עוד כלבים אחרים מייללים,כמוהו.

כעבור 10 דקות ראיתי איש גדול,ענק,מגיע.

לא כל כך שמעתי על מה הם משוחחים.

אבל הבנתי דבר אחד:

האיש הגדול עומד לקחת את הארי.

הניצול היחיד.

הבן של הבעלים שלי,והגדול לקח אותו איתו,עם האופנוע המעופף.

ייללתי כשהוא ניסה לקחת את הארי.

הם לא הבינו אותי,כמובן, אבל רציתי לומר להם:

"אל תקחו את הארי! הוא יהיה איתי!" צעקתי.

הם שמעו רק "מיאו".

האיש הגדול לקח את הארי,והתעופף משם.

וסירילירוס (או משהו כזה) הפך לדמות כלב,והתרחק בחשכה.

ואני,נשארתי,לבד,בחורבות שהיו פעם ביתי,מיילל בחשכה.

מאז,אני מנסה למצוא את הארי פוטר.

הוא לא יודע את זה,אבל במהלך החיפושים אחריו השלמתי איתו.

אני כבר לא כועס עליו על מה שעשה לי.

איך אפשר לכעוס על ילד מיותם?

אני רק רוצה למצוא אותו,ותמסרו לו שאני מחפש אותו,בסדר?

את הארי פוטר,הילד שנשאר בחיים.