|
וול, זה מאוד קצר ולא אחד הטובים שלי, אבל אני אשמח לת"ב בכל זאת :)
xoxox
שירי
אם היית מטייל בדרך פריווט בלילה ההוא ועוצר ליד בית מספר ארבע, כנראה היית מופתע לראות אישה עם משקפיים מרובעים וגבר זקן עם שיער וזקן ארוכים וכסופים יושבים על החומה ומדברים. כנראה היית מתבלבל אפילו יותר אם היית שומע את שיחתם, שנסובה על העובדה שלאיש הזקן כנראה יש כוחות מוזרים שמשתווים לאלו של מישהו ששמו וולדמורט, אבל, כמו שאומרת האישה, הוא יותר מידי- נו- הגון, מכדי לנצל אותם. סביר להניח שהיית מגלגל עיניים ומסתלק כשהאיש אמר לאישה "מזל שחשוך. לא הסמקתי כל כך מאז שגברת פומפרי אמרה לי שהיא אוהבת את מחממי האוזניים החדשים שלי."
גם פרופסור מינרווה מקונגל כמעט גלגלה עיניים בשלב הזה- היה אפשר לסמוך על פרופסור אלבוס דמבלדור לומר משהו כל כך טיפשי, חסר משמעות לכאורה, כשמדברים על נושאים רציניים. אבל היא לא יכלה שלא לחשוב על העובדה שכנראה שזה אחד הדברים שהופכים את דמבלדור למורה טוב כל כך; הוא יודע מתי להגיד משהו טיפשי.
היא חושבת על זה גם עשרים שנה אחר כך, כשהארי פוטר, שרק לפני שנים מעטות היה תלמיד שלה, מבקש ממנה עזרה בפרויקט שהוא מארגן לציון חמש שנים למותו של דמבלדור. דמבלדור, שהיה פעם המורה שלה, ושל הארי, ובעצם, של כל אחד אחר שם.
"אנחנו רוצים לעשות משהו יפה, שינציח את דמבלדור החי יותר מאשר את דמבלדור המת," מסביר הבחור הצעיר ושחור השיער, כשה-'אנחנו' מתייחס אליו ואל שני חבריו הקרובים ביותר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר. "הרמיוני הציעה רעיון מוגלגי כזה- שנכין אלבום עם תמונות וציטוטים שלו- ורצינו לאסוף מכל המורים מהוגוורטס משהו חכם שהוא אמר להם פעם כדי לשלב את זה באלבום."
"אני מבינה..." מינרווה מקונגל חשבה בקול רם, מנסה לבחור משפט שדמבלדור אמר לה מבין שלל האמירות החכמות שלו. לפתע עיניה נדלקו בהבנה פתאומית ושפתיה התעקלו בחיוך קטן שאומר שהיא יודעת יותר משניתן לשער. "כשהיית תינוק, דמבלדור ואני נפגשנו ליד הבית של הדודים שלך כדי להשאיר אותך אצלם. כשחיכינו להאגריד שיביא אותך דיברנו על משהו, אני כבר לא זוכרת על מה, ודמבלדור אמר לי משפט מאוד דמבלדורי- משהו מטופש ומעורר מחשבה בו זמנית, אתה יודע, אחד מהמשפטים האלו שהופכים אותו למורה טוב כל כך-"
"ומה היה המשפט?" שואל הארי בלהיטות, דוחף את משקפיו במעלה גשר אפו, ומינרווה נעצה בו מבט שהוא עוד זכר מימי לימודיו, שהצליח להשתיק אותו בו במקום.
"אני כבר מגיעה לזה. בתגובה על משהו שאמרתי לו- אני כבר באמת לא זוכרת מה- דמבלדור אמר 'מזל שחשוך. לא הסמקתי כל כך מאז שגברת פומפרי אמרה לי שהיא אוהבת את מחממי האוזניים החדשים שלי'."
הארי נשאר שקט, והיא פירשה זאת כהיסוס. "מטופש מידי?" היא שאלה, "כי אני בטוחה שאני יכולה למצוא משהו אחר-"
"לא," הארי קטע אותה, זוויות פיו מרקדות קלות. "לא, זה מושלם."
|
|
|
|
|
|
|
0 חרמשים
(5) 10 דירגו
כותב: 
אהבתי
תמיד אפשר לסמוך על דמבלדור :)
גרמת לי לחייך חיוך טיפשי כזה ולא מובן...
ממש יפה! אהבתי את הדרך בא הצלחת להעביר את הדמות של דמבלדור, בלי שזאת תהיה נקודת המבט שלו בכלל....
