אי הארבעה

יציאה לעבר הלא נודע. הפלגה לעבר שום מקום. יציאה לנוח.
זוג שלו צועד לו על הסיפון, מביטים לעבר השקיעה.
עוצמים את עיניהם ושואפים את ריח הים, לא יודעים שהשיט הגורלי הזה ישנה את חייהם. לנצח.
כל כך שונים. כל כך מיוחדים, מתערבבים עם הנוסעים האחרים. הרגילים. הפשוטים.
מי יפגע בהם כאן. מי ידע שהם כאן.
הספינה משייטת, כמו תמיד, לעבר האופק. מחייכים זו אל זה, הם הולכים. רגועים ושלווים.
הם מתיישבים, עדיין מחזיקים ידיים, ועוצמים את עינהם. שוב.
שעה. שעתיים. מי יודע כמה זמן עבר, עד שהם הרגישו טלטלה. אותה טלטלה שלבם לעולם לא ישכח.
עיניהם נפקחות באותו הזמן, בבת אחת, בהבנה שלא נותרה להם ברירה.
אולי כל הנוסעים האחרים עוד יושבים יחדיו, מרימים כוסית ומפטפטים על מי-ידע-מה, אך לא אותו זוג. הם כבר מזמן הבינו שסופם יגיע אם הם לא יפעלו. ומהר.
מקפצים מפה לשם, עדיין באחיזת ידיים, הם מגיעים לבטן הספינה, לתא שלהם.
בלי לגעת בידית הדלת נפתחת, אף אחד מן הנוסעים לא יידע למה. הם נכנסים, אוספים את כל מה שיוכלו: בגדים, נעליים, מסמכים, מזוודות שעוד לא נפרקו, כשבאותו זמן טלטלה נוספת תוקפת את הספינה. הם מביטים זה על זה, יודעים בדיוק מה יעשו. ידיהם נפרדו כבר.
אף אחד לא יבין למה זוג, גבר ואישה, שעד לפני כמה זמן נראו כה שלווים ורגועים, עולים בסערה כשבידיהם עמוסות מזוודות שלא נארזו היטב כך שבגד אחד או שניים מציצים פה ושם מקצוות המזוודה.
אבל להם לא אכפת, הם יעשו הכול כי לצאת. ומהר.
אין יבשה באופק, אך זהו לא סוף העולם. בשבילם, זאת אומרת, לאחרים זה כבר אבוד.
הטלטלה החזקה ביותר שתכה את הספינה הזאת אי פעם תוקפת, ומים מתחילים לחלחל אל הספינה.
או אז כולם בפאניקה. היסטריה מוחלטת. מוכים בהבנה הנוראה שאם לא ימהרו יהיה זה סופם. לא שאם ימהרו זה ישתנה.
הגבר מביט בכולם בתועבה, בשנאה אך האישה מרחמת על כל אחד ואחד. היא מפנה מבט מלא תחנונים אל הגבר, אך הוא מניד בראשו לשלילה.
היא נותנת מבט אחרון באנשים חסרי המזל ונוגעת בכיס הפנימי של גלימתה, וכך גם הוא.
הם ממלמלים מילים מסובכות שרק הם מבינים, וקופצים מטה. אל הים. בלי להביט לאחור.

האי מעולם לא הכיל כל כך הרבה אנשים. הוא היה רגיל לשלווה, לרוגע, להנאה שמעולם איש לא גילה אותו.
אך לא עוד, מאותו הרגע שבו נגע פרצופם בחול הרך, הכול השתנה. לתמיד.
הכרתם חזרה אליהם כעבור כמה רגעים. או כמה שניות. או דקות. או שעות. או ימים. או מי-יודע-כמה זמן, אך היא חזרה, במוקדם או במאוחר.
הם קמו, ידיהם ממשות בחול על מנת למצוא את ידי השני, כתמיד.
עיניהם נפקחו אל אותו הנוף המרהיב של האי. אותו נוף שכל אדם שראה התאהב בו.
כל צורת נוף אפשרית התקיימה עליו. אי קסמים של ממש, דבר שלא היה זר לאותו הזוג, שהורגלו לדברים שכאלה מהרגע בו נולדו.
החול הרך התקיים רק ליד קו החוף. סבך שיחים הסתיר את מה שהיה מאחורי החול.
הם התקדמו, נוגעים באותו כיס פנימי, מוכנים לנורא מכל.
הוא שלף את השרביט והסתיר אותה מאחוריו ובקול צרוד ומקפיא הוא צעק "רדוקטו".

השיח נקרע במהירות וחשף מאחוריו גבר ואישה שהדבר האחרון שציפו לו היו אנשים, בטח ובטח לא כאלו שיפריעו להם באמצע ארוחת הערב שקיימו, שכללה ישיבה סביב מדורה קטנה. אפשר היה לחשוב שהם עוד סתם שני אנשים רגילים שבאו ליהנות מחופשה אבל שתי עובדות הפריעו למחשה זו; הראשונה, הם לבשו גלימות, מה שהסגיר את כוחות הכישוף שלהם. השנייה, המדורה הבוערת הייתה סגולה. לא דבר נפוץ בקרב מוגלגים.
הגבר שעמד ליד המדורה והחזיק בידו מקל ברזל שעליו נתקע מה שנראה כמו חזיר מת, היה הראשון לפעול. הוא שלף את שרביטו מכיס על דש הגלימה.
שניים מול אחד הם עמדו, לאור האש הבוערת. מביטים זה וזו אל עיניו של זה ומנסים לחשוב על פעולותיהם העתידיות.
רק האישה שיושבת על חצי-גזע המוטל על הקרקע נראית כאילו שום דבר ממה שקורה אינו קשור אליה. היא מביטה אל השמיים, בפסיביות מוחלטת העיניים פקוחות באופן מפחיד וראש מוטה. שערה האפרפר מואר לאור המדורה ומוטל על כתפיה והירח כאילו מקרין עליה אור כסוף. לא יכולתם למצוא דמות כה הזויה ומעוררת פחד וסקרנות יותר ממנה.
הזוג שזה עתה הגיע הביט בה בתימהון אך הגבר שליד המדורה כבר מכיר אותה היטב.
"מי אתם?" הוא שאל בקול נוקשה ונחוש. "מאיפה הגעתם?"
"את אותה השאלה תכננו לשאול אותך." אמר הבחור באותו קול דק ומפחיד.
"אל לנו לריב." אמרה האישה שרק הגיעה והחזירה את שרביטה לכיסה. "אני הלגה. הלגה הפלפאף. והבחור שפה איתי הוא סלאזר."
"סלאזר סלית'רין." הדגיש הבחור והחזיר גם הוא את שרביטו. "נעים מאוד." הוא הושיט את ידו ללחיצה.
"גודריק גריפינדור," הוא אמר ולחץ את ידו של סלאזר "וזו רוונה"
"היא קצת..." התחיל סלאזר, "לא!" קטע אותו גודריק. "היא בסדר גמור."
"אפשר להצטרף?" שאלה הלגה. "בשמחה," אמר גודריק ולראשונה חייך.
הם התיישבו זה לצד זה. כך הכול התחיל, על אי הארבעה.