הנקמה

הלכתי ברחוב. שמתי לב שילדה אחת, שנראתה לי מוכרת מאוד, עומדת בצד הרחוב ומביטה בי. שיער היה שחור כלילה ועינייה הכחולות ברקו בניצוץ פראי. ניגשתי אליה.

"למה את בוהה בי?" דרשתי לדעת.

"אני פשוט שואלת את עצמי, מתי תנקוט בצעד הבא?" היא שאלה בחיוך קל.

"על מה את מדברת?"

"רואים את יצר הנקמנות שבך," היא דקרה אותי עם אצבעה בחזה. "קשה מאוד לפספס את זה. אני שואלת את עצמי מתי כבר תנקום."

"אין בי שום רצון לנקום," אמרתי בכנות מוחלטת.

"נו באמת. הילד הזה. כבר שחכת אותו?"

"אני לא רוצה לנקום בו." דמעותיי איימו להתפרץ.

"אתה בטוח? הוא נטש אותך הרי."

"אני כועס עליו, כן. אבל אני לא רוצה לנקום בו. אני לא אנקום בו. הוא החבר הכי טוב שלי, החבר היחיד שלי. אין לי שום סיבה לנקום בו."

החיוך נמחק לה מהפנים, אך לאט לאט החל להתפרש חיוך רחב יותר על פניה. היא פרצה בצחוק מלגלג.

"איך ידעת עליו בכלל? את עוקבת אחרי?" שאלתי בחשדנות.

צחוקה נבלע והיא הביטה בי במבט אטום. "אני יודעת איפה הוא עכשיו, למקרה שאתה מעוניין."

"איפה הוא?" שאלתי בסקרנות.

"ליד מצר לונג איילנד, ביער, נמצא מחנה קסום. רק אנשים מיוחדים מסוגלים לראות אותו. אתה והוא חלק מהם. שם נמצא הבית שלו." היא אמרה, ושוב חיוך נמתח על פניה החיוורות. "בהצלחה בחיפוש שלך." בלי לחכות לתגובה היא הסתובבה והלכה.

"מצר לונג איילנד, הא?" הרהרתי במה שאמרה. ואז עלתה בי השאלה.

"חכי רג-" היא לא הייתה שם. היא נעלמה כלא הייתה.

הפרק הקודם