מכשפה מלכותית

יתכן שהפרק הראשון פחות מעניין מהשאר, אז... תנו לזה צ'אנס, אפילו אם אתם חושבים שמדובר במשהו משעמם.

כדאי לכם לקרוא! 

השקעתי הרבה בכתיבה, ואני מאוד מקווה שתהנו מהקריאה:-)

אי שם במערב צרפת, קיימת ממלכה גדולה, בה גרים מלך, מלכה, שני נסיכים ושתי נסיכות. כמו בכל בוקר, ירדו כל ילדי המלוכה לשיעור של נימוסים והליכות. 

"קדימה, אדלן! אנחנו נאחר לשיעור!" נזפה בריג'ט, הנסיכה המבוגרת מכולם, באחותה הקטנה.

כל הנוכחים בממלכה הבחינו שאדלן, הנסיכה הצעירה ביותר, היא לא אחת שאפשר באמת לכנותה "נסיכה".

התנהגותה הייתה מרושלת, היא הרבתה להרים את קולה בגסות (על אף שקמיל- המורה לנימוסים והליכות, מעירה לה על כך כאלף פעמים ביום), וכשבאו אורחים לממלכה, חשבו שהיא ליצנית החצר. 

אדלן לא אהבה את כל הדרישות שנתנו לה, ולרוב הרבתה לצאת אל גני הממלכה בשעות המאוחרות, כשהייתה צריכה לישון במיטתה תחת השגחה.

"תפסיקי לנזוף בי, בריג'ט! אני היום בת אחת עשרה. אני יכולה להסתדר בעצמי. לכי את, אני רק עולה לבשם קצת את גופי, וארד לשיעור בעוד דקה." 

בריג'ט הייתה בטוחה שאחותה הקטנה עומדת להבריז מהשיעור, אך כל אפשרות להפרד מאדלן המרושלת, הייתה הזדמנות פז לרוגע ושלווה.

גם אם תצטרך בריג'ט למלוך על הממלכה ביום מן הימים, זה בטוח יהיה נורא יותר מלשמור על אדלן.

היא ירדה במהירות אל השיעור שבטוח תאחר אליו, בעוד אדלן עולה לחדרה. כשראתה שאחותה הגדולה כבר לא בטווח ראייה, חמקה אדלן אל מחוץ לחדרה, לבושה בבגד ים ומעליו שמלה פשוטה, ויצאה אל בריכות הארמון.

השמש הקופחת הכתה בעורפה של אדלן, והיא הזדרזה להוריד את שימלתה. אדלן לא סבלה ללבוש שמלות, ונהנתה רבות מהרגעים שהייתה רק בבגד הים. היא קפצה לבריכה והשפריצה מים לכל עבר, מנפנפת בידה אל המשרת שעמד במרחק מה ממנה. "היי רנוארד!" קראה אל המשרת, "יש מצב ת'מביא לי איזה משקה פירות מרענן? חם פה למות!" המשרת, מזועזע מטון ומשפת הדיבור של הילדה (אך לא אומר זאת, אחרת יסלקו אותו מהארמון), הלך אל המטבחים כדי להביא ל"הוד רממותה" את המשקה שביקשה. 

לאחר חצי שעה (שבה התענגה על כל רגע), יצא אדלן מהבריכה ועטפה את עצמה במגבת. היא עלתה בזהירות ובשקט, כדי שאף אחד לא יבחין, לחדרה. למזלה הנורא, פגשה אדלן את אחיה, הרדווין, הגדול ממנה בחמש שנים, בדרכו גם הוא לחדרה. 

"האם אני יכול לדעת היכן היית היום בזמן השיעור? למרות שזו נראת לי שאלה די מטופשת, לנוכח מצב לבושך. מסיבה כלשהי, זה לא מפתיע אותי," אמר הרדווין בנימת קול רגועה. "אבל," המשיך ואמר,

"לא באתי היום כדי לנזוף בך. הגיעו היום מספר נכבד של מכתבים, ושניים מהם נועדו בשבילך. כדי שתבואי לקרוא אותם." אדלן הנרגשת,  קיפצה במקומה וירדה במהירות לאולם הכניסה של האמון.

על מגש כסף, הונחו שני מכתבים: האחד מחברתה הטובה בצפון אמריקה, והשני, מכתב עבה הנמסר ממקור לא ידוע.

אדלן פתחה את המכתב מחברתה, ונוכחה לדעת שהיא תבוא לבקרה בבוקר יום שלישי. היא קיפצה מהתרגשות, וחפנה בידה את המכתב השני.

המעטפה הייתה מעט צהבהבה, ונסגרה עם שעווה ועליה צורה מוזרה של איזה סמל לא מוכר. על גב המעטפה, נרשם בכתב יד מסודר:

הוד רממותה א. רוברט

אולם הכניסה

ממלכת צרפת

משפחת המלוכה

אדלן תרה אחר מישהו באולם הכניסה המלכותי, בודקת האם זוהי בדיחה והאם עוקבים אחריה. 

כשנוכחה לדעת שאין שם איש מלבדה, פתחה אט אט, בזהירות, את המעטפה העבה.

בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהלת: פרופסור מ. מקגונגל

גברת רוברט היקרה,

אנו שמחים להוגיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר

הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימה של הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שילחי ינשופך

לא יאוחר מה- 8 ביולי.

בכבוד רב,

   דלווין מקווין

      סגן המנהלת.

מיליון שאלות הציפו כעט את ראשה של אדלן. הוגוורטס? קוסמות? קוסמים? אני קוסמת? האם זו בדיחה?

היא קראה שוב ושוב את המכתב, ואז החלה לקרוא רשימה ארוכה של כל מיני ספרים מוזרים וציוד מגוחך. קדרה? שרביט? למה נחוץ לי כל אלה? 

אדלן מהרה לחדר הישיבות של אביה, המלך מרקוויס, ובידה המכתב. 

שני שומרים לבושים במדי עבודה עמדו מחוץ לחדר, וכשביקשה אדלן להכנס, הם סרבו ואמרו לה שאביה עסוק. אך לאדלן לא היה זמן לבזבז.

היא חצתה את השומרים במהירות ופתחה את הדלת הכבדה של חדר הישיבות, וכל פני היושבים הופנו אליה.

לנוכח כל האנשים, הלכה אדלן בהליכה צנועה, כמו שחונכה בשיעורי הנימוסים והליכות, מה שלא התאים כלל וכלל לאופייה המרדני.

"אבא, זאת אומרת, הוד מלכותך," אמרה כשהגיע לאביה, מתנשפת קלות, "מצטערת על ההפרעה, אבל זהו עיניין שלא סובל דיחוי." 

היא אמרה זאת בשקט, כדי שלא כל הנוכחים ישמעו. "אני לא בטוח לגבי הפירוש שלך לביטוי 'סובל דיחוי'. הישיבה הזו תסתיים בעוד כעשרים דקות, ועד אז את תחכי לי בחוץ."

"אבל-"

"בלי 'אבל'." סינן אביה.

לאדלן לא הייתה ברירה אלא לחכות מחוץ לחדר, עד שהישיבה תסתיים.

כשאביה יצא, אדלן כבשה את חיוכה הממיס, ונגשה אל אביה.

"אבא-"

"איך את מעזה להתפרץ ככה אל ישיבה מכובדת?" שאל אותה המלך בפנים זעופות.

"זה חשוב-"

"יכלת להמתין בחוץ עד שאצא!"

"אני מצטערת, הוד מלכותך." אמרה אדלן לבסוף. אביה לא יכל לכעוס עליה עוד, ורק נתן לא חיבוק גדול ואוהב.

"אז מה כל כך בוער שאת צריכה להתפרץ ככה?" שאל המלך מרקוויס בפרצוף חמור סבר.

"זה בקשר למכתב שנשלח אלי. זה מאיזה בית ספר הוגוורשטס, או משהו כזה." פניו של המלך נפלו. ניכר עליו שהוא יודע במה מדובר. "נו טוב, תראי לי את המכתב." אמר לבסוף.

אדלן הושיטה לידו את המכתב, והוא קרא אותו בעיון. "כישוף וקוסמות," הוא גיחך, "איזה שטויות."

אדלן השפילה פניה, ולא הביטה באביה עד שפנה אליה.

"תראי אדלן, אני רק חושב שכל זה זו רק בדיחה אחת גדולה. אני אתייעץ עם אימך, ואודיע לך בהקדם האפשרי מה נעשה." ובזאת סיים את דבריו, משאיר את אדלן מחוץ לחדר הישיבות לבדה.

		הפרק הבא