Take Me Down

זה עלה לי כששמעתי את השיר הנהדר זה, והייתי חייב לכתוב את זה. הנה קישור לשיר: https://www.youtube.com/watch?v=PVjiKRfKpPI והנה קישור למאש-אפ מדהים שמישהו עשה על זה, וממש נתן לי השראה:  https://www.youtube.com/watch?v=oidBeIOhPdE&spfreload=10 . מקווה שתיהנו! כמובן, כל הזכויות שמורות לHozier.

ארון אף פעם לא חשב שזה מה שיקרה. הוא מעולם לא חשב שזה ייגמר ככה; האפר מרחף על פני האדמה, בעיטות ממשיכות לפזרו, וגיצי המדורה, גיצי האש והזיקוקים ניתזים באוויר, מקניטים אותו על שהעז לחשוב שהם לא יגיעו אליו.

לא יגיעו אל סטיוארט.

וזאת הייתה הטעות שלו, רק שלו, על שהעז לקוות לעתיד. על שהתווכח עם סטיוארט שזה יהיה בסדר, שהם יצליחו לברוח. ששניהם יכולים לחיות ככה, שהם לא יגיעו אליהם, וכי סטיוארט לא צריך להסתיר אותה, את הקופסה.

הקופסה הייתה חשובה כל כך. היא הייתה תמצית מערכת היחסים שלהם. יומן, שעלילתו נכתבה מאותו היום באגם, בו התנשקו לראשונה, עד עצם היום הזה, היום שבו ארון לא מוצא את סטיוארט, ורץ בבהלה הולכת וגוברת ברחבי העיירה הקטנה שבה הם חיו, מבועת מהמחשבה כי הם, הקתולים, הגיעו אל סטיוארט, מצאו את הקופסה, שרפו את שניהם עד אפר.

הקתולים שנאו אותם, את כל הזוגות החד-מיניים. העונש על קיום מערכת יחסים כזו היה שרפה או תלייה, והתעללות בגופה, ללא קבורה ראויה. 

ובאותו היום, ארון היה אמור לברוח, לברוח מביתו, להיפגש עם סטיוארט בבקתה ולברוח איתו, למקום אחר, מקום שהקתולים לא יגיעו אליו. ארון רץ לחדרו באותו הערב, דחף לתיק את רכושו ורץ. רץ לבקתה, לפגוש את סטיוארט, ועבר במחשבתו על זיכרונותיהם ביחד.

היום ההוא באגם. כרגיל, ארון וסטיוארט יצאו לדבר, לעשן ולהיות זה בחברתו של זה, כמו אחים. ואז, ארון קלט את כל מחוות החיבה הקטנטנות של סטיוארט, איך הוא נהג לצחוק כשארון צחק, להסמיק בלי סיבה, לחבוט בידו של ארון בעדינות. ארון המאוהב החליט שמגיע לו, מגיע לסטיוארט לדעת שהוא אוהב אותו בחזרה. ארון הסתובב, פנה אל פניו של סטיוארט. הייתה ביניהם מן הבנה כלשהי. שניהם ידעו מה ארון עומד לעשות, ושניהם היו נרגשים כל כך. ארון חפן את אחורי ראשו של אהובו והצמיד את שפתותיהם. שפתיו של סטיוארט היו כה רכות וחמימות, עד שארון לא רצה שירפה ממנו לעולם. סטיוארט הגיב בישנוניות ואהבה, כאילו חיכה לרגע הזה כל חייו. אף אחד מהם לא שם לב לקתולי שהסתכל עליהם בחשדנות, סלידה וגועל. זה היה היום בו הקתולים החלו לשים את מעייניהם על זוג האוהבים.

ארון הגיע לבקתה הצמודה אל ביתו של סטיוארט, והבין שהבית עולה באש. הקתולים הגיעו לשם, ככל הנראה, וזרקו על הבית בקבוקי תבערה. אך אולי סטיוארט ניצל, אולי הוא מחכה לו בבקתה... ארון נכנס לבקתה וקפץ על דלת התא הסגור כדי לבדוק אם סטיוארט שם. הוא לא היה שם. ארון הרגיש את הרעד בידיו, ולא מצינת הערב, אלא מהבעתה שטלטלה את גופו לנוכח המראה המזוויע: סטיוארט שאינו נמצא, אבוד. ארון רץ החוצה מהבקתה והחל לחפש את אהובו, ממשיך לחשוב עליו.

על היום שבו סטיוארט נשבר. הוא החליט שאין לו עתיד, אין להם שום סיכוי להיות ביחד. ארון ניסה לעודד אותו בכל דרך אפשרית, ולא הצליח. ואז הוא נזכר ברעיונו, הרעיון האחרון שאליו יש לפנות כשאין שום מוצא. וכך, בארבע מילים, ארון גרם לשניהם לחצות את הקו האדום, לעבור את נקודת האל-חזור.

"בוא נעשה את זה," ארון ביקש. סטיוארט הסתכל אליו בעיניו החומות הגדולות.

"נעשה מה?" הוא שאל. אחרי כמה שניות, הוא הבין והסמיק קלות. ארון חשב שהוורוד החיוור מתאים לפניו של סטיוארט, כמו כל צבע, בעצם. "הו. אני... כן. אני רוצה. אני מאוד רוצה."

ובאותו הלילה, לילה מלא בנשיקות ומגע, הם חתמו את יחסיהם באופן רשמי. ארון זכר כיצד סטיוארט התנהג, בדרך שבה מעולם לא התנהג; הוא היה נחוש ודורש, משתוקק למצות את הרגע עד הסוף. וההרגשה של משקלו מתחתיו גרמה לארון להצטמרר אפילו עכשיו...

כאשר נבר באדמה כדי לחפש את הסימן האחרון להימצאו של סטיוארט - הקופסה. סטיוארט לעולם לא היה עוזב בלי לקחת עמו את הקופסה, שאותה קבר בחלקת אדמה לפני ימים אחדים. הקופסה לא הייתה שם. חרדתו של ארון החלה לגעוש בכל רחבי גופו. ארון קם, במאמץ רב, מהאדמה, והחל לרוץ אל עבר היער. הוא ידע היכן הקתולים היו שורפים את סטיוארט, אילו היה נמצא בידיהם...

הוא לא הגיע. סטיוארט הרגיש את האדמה משפשפת את גבו, קורעת את בגדיו. מבטו היה ממוקד על התיבה הקטנה שאחד מהקתולים החזיק. ארון לא הגיע לעזור לו, להציל אותו מציפורניהם. אחד הקתולים, ככל הנראה, המנהיג, שלח בו מבט של תועבה והדליק זיקוק. סטיוארט דחף את עצמו אחורה עם רגליו, עוזר לשני הקתולים שגררו אותו על אדמת היער לגרור אותו ביותר מהירות. אך מה יעשה? הוא לא יכול להניח למנהיג לשרוף אותו עד אפר...

מחשבתו נדדה לאותו היום, אותו היום בו ארון נישק אותו באגם. זה היה שווה את זה?

"בבקשה!" סטיוארט התחנן, "זו לא אשמתי! אני לא התכוונתי!" הקתולים שתקו בתגובה. "ארון..." סטיוארט מלמל לעצמו, "איפה אתה?"

ארון רץ, בכל המהירות שיכל, אל עבר היער, להציל את סטיוארט. רק שלא יקרה לו שום דבר רע.

"מה זה?!" אחד הקתולים צרח על סטיוארט לצידה של המדורה, "מה זה?!" הוא נופף בקופסה. "מה יש שם?!"

"אני לא אגיד לך!" סטיוארט צרח בכאב כאשר בעטו בו פעם נוספת. הוא ידע שהוא לא יכול לתת להם לפתוח את הקופסה או לדעת מה יש בה, או שגם ארון יישרף. ולזה סטיוארט לא מוכן, אפילו אם ארון נטש אותו. הקתולי שצעק על סטיוארט לקח מוט והחל לשבור את המנעול של הקופסה. מהצד, אחד מהם צילם את סטיוארט המעונה.

"לא!" סטיוארט צרח, "לא, לא, לא!"

הוא השליך את הקופסה לאש, וסטיוארט ידע כי הוא יהיה ההבא בתור שהאש תבלע ותכלה. הוא היה מוכן לעשות את זה אם זה אומר שארון יישאר בחיים. השלמה מילאה אותו.

ארון הגיע אל המדורה בדיוק בזמן כדי לראות את הקתולים בועטים בגופה ובאפר. הוא ידע שהגופה תישרף, ושהאפר יפוזר ויושלך כמנהג של זלזול באוויר. ולמרות שלא רצה, הוא נשאר וצפה במחזה הזוועות, שקרה באשמתו.

ארון אף פעם לא חשב שזה מה שיקרה. הוא מעולם לא חשב שזה ייגמר ככה; האפר מרחף על פני האדמה, בעיטות ממשיכות לפזרו, וגיצי המדורה, גיצי האש והזיקוקים ניתזים באוויר, מקניטים אותו על שהעז לחשוב שהם לא יגיעו אליו.

לא יגיעו אל סטיוארט שלו. סטיוארט היקר שלו, שגופתו עונתה ונשרפה, ואפרו פוזר כמחווה של זלזול.

סטיוארט שלו, שנישק באותו היום באגם.

סטיוארט שלו, שאתו אהב, וראה אותו כל כך נחוש ודורש, כל כך מתחנן ומשתוקק למצות את הרגע...

והוא מת. ולארון אין דבר לעשות בנידון, אלא לצפות בחוסר אונים ולהמשיך לחשוב על אמונתו חסרת-התקווה...

הסוף יצא נורא עצוב, אני יודע. אבל זה מה שהשיר הזה גורם לי, ואני באמת רציתי להעביר את זה. מקווה שנהניתם.