כוכב המשאלות

פיקצר יפהפה בעיני.
תהנו!!!

 "...וכך, בזכות כוכב המשאלות, הנסיך הנאה והנסיכה היפהפייה, חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה."

ג'יני הביטה בספר האגדות בעניין רב. "רק עוד סיפור אחד, אמא."

מולי וויזלי נאנחה בייאוש. "ג'יני, היא אמרה, " כבר קראנו שישה ספרים!"

"רק עוד אחד..." התחננה ג'יני. "בבקשה."

"אוי, ג'יני, יש לי עוד שישה ילדים להשכיב לישון!" אמרה אימה באי שביעות רצון.

"הנר כבר דועך." "נו, אמא..." אמרה ג'יני בפרצוף של כלבלב המבקש רק עוד עצם אחת אחרי שאכל כבר עשרים.

"לא. וזה סופי."

"כן. וזה סופי."

"לא. וזה סופי."

"כן. וזה סופי."

"ג'ינברה וויזלי...!" אמרה מולי בקול מבשר רעות ובמבט מרושע בעיניה.

ג'יני זיהתה את הסכנה ורצה למיטתה בצרחות אימים בעוד הכותונת הורודה שלה ושערה האדום מתעופפים מסביבה.

היא התחבאה מתחת לשמיכה, מצחקקת.

כמובן, אחרי זה החלה מלחמת כריות סוערת, שלמזלה של ג'יני לא הייתה מסוכנת והרת אסון כל כך, ומולי כיסתה את ג'יני עד לסנטרה ונשקה לה על קצה אפה.

"לילה טוב, אוצר," היא אמרה לה, "חלומות פז."

היא התכוננה לסגור את הדלת ולצאת משם (אחרי שעתיים לא פשוטות בכלל...) אבל אז, ג'יני דחפה מתחת לאפה את הדובי שלה.

"הו," היא צחקקה. "ולילה טוב גם לך, מר טולטול."

"לילה טוב, אמא." אמרה ג'יני בחיוך רפה. "וגם מר טולטול אומר לילה טוב."

מולי חייכה, כיבתה את הנר בנשיפה אחת ויצאה מתוך החדר.

ומה עם ג'יני? היא התכוונה לעצום את העיניים ולשקוע בשינה מתוקה וצמרירית...

ממש כמו עננים שלמים של צמר גפן מתוק.

אבל השינה לא באה.

ג'יני ניסתה לשנות תנוחה. להפוך את הכיוון של הכרית, לשכב על הגב, על הבטן... ובסוף היא מצאה תנוחה נוחה ביותר: הרגליים מושענות על הקיר, והראש על מעקה המיטה.

אבל היא עדיין לא הצליחה להירדם.

הסיפור האחרון שאימה סיפרה לה, על כוכב המשאלות, לא עזב אותה.

הסיפור בו, אם רק תסתכל טוב טוב, תמצא את הכוכב הכי גדול, הכוכב שלך, שיגשים את משאלת לבך הכמוסה ביותר.

פתאום אפפו את ג'יני שלווה ורוגע פתאומיים.

היא הורידה את רגליה המושענות על הקיר לרצפה וירדה ממיטת הלבבות האדומים- לבנים שלה.

היא לקחה את מר טולטול הדובי בידה והלכה ברגליה הקטנות והיחפות אל החלון הגדול של חדרה, זה שהשקיף אל החלק האחורי והשקט של הבית.

היא התיישבה על אדן החלון, ואז היא ראתה.

ראתה את האור שנשפך דרך חלונות הבית  אל המדשאה היבשה, היא ראתה את הנומים הקטנים והטיפשים, שאותם חיבבה קצת פחות אחרי שאחד מהם נשך את אצבעה... את הלול, ואת הצל הגדול והבלתי מסודר בעליל של הבית שאותו אהבה כל כך... את הבוסתנים והשדות, את עצי הפרי, את העיירה המוגלגית הקטנה מנצנצת לה באופק, את מגרש הקווידיץ' המאולתר שבו שיחקו אחיה הגדולים בימי קיץ חמימים, את הבתה, את הגבעות וההרים, שהיו כל כך רחוקים עד שנראו כחולים כהים.

ואז היא עצרה את שיטוט עיניה.

במקום שבו נפגשו השמיים השחורים עם ההרים הכחולים.

היא המשיכה בזהירות, והעלתה את מבטה למעלה.

היא ראתה עכשיו את הירח, מחייך אליה את חיוכו הלבן והבוהק, ואת הכוכבים, מנצנצים אליה בנחת.

ועכשיו... עכשיו היא ראתה את הכוכב הגדול מכל.

כוכב המשאלות שלה.

"היי, אתה," היא לחשה לו בחיוך קל שריחף מעל שפתיה.

"אתה יודע להגשים משאלות?"

והיה נדמה לה, שהכוכב קרץ.

                                                   ***********

והנה, שוב באותה סיטואציה.

ג'יני לא מצליחה להירדם. היא כבר ניסתה לשנות תנוחה לפחות מאה פעמים, לספור כבשים, כביסה וכבישים, ושום דבר לא עוזר.

אך עכשיו ג'יני היא כבר לא אותה הילדה בת החמש.  היא כבר מזמן לא הולכת לישון לאחר שישה ספרים, וגם לא אחרי נשיקת לילה טוב על קצה האף. אין לה את מר טולטול. הוא יושב עכשיו על המדף, מביט בה בעיני הכפתור המזוגגות שלו. כבר אין לה מיטה עם לבבות, וגם לא כותונת לילה ורודה.

ג'יני השתנתה.

היא עומדת להפוך בסוף החופש הגדול לתלמידת שישית בהוגוורטס.

וגם, די מקובלת, אם לומר את האמת.

היו לה כבר ארבעה עשר חברים לפחות, אך היום... היום היא מצאה את האחד בשבילה.

האחד שהיא פנטזה עליו כבר חמש שנים, מאז שהיא נכנסה להוגוורטס.

האחד שהתחשב, שהיה רגיש. אכפתי! חבר נאמן, כמו אח, שהיא העריצה!

היום היא מצאה את האחד בשבילה.

את זה שהייתה לו צלקת ברק על המצח, משקפיים עקומים, חיוך לבן ושיער שחור ופרוע.

את הארי פוטר.

היא נישקה אותו היום!

ולכן היא לא הצליחה להירדם.

רק... בגללו.

כי היא אהבה אותו.

ואז דמעות העלבון והכעס עלו ואיימו להתפרץ ולסחוף, לסחוף הכול.

למה רון היה חייב להפריע להם, בדיוק כשהרגישה הכי שלמה עם עצמה?

כי לו אין אף אחת. ענה לה קול בראשה. היא ניסתה לסלק אותו וניערה את ראשה.

כי הוא מקנא, זה למה. הוא המשיך וייסר אותה.

אבל אז היא זקפה את ראשה והחניקה את הדמעות ואת הקול המעצבן.

אותם תשאיר לאחר כך.

היא פסעה לאיטה לעבר החלון שלצידו עמדה לפני זמן רב כל כך.

ואז, שוב, היא ראתה את הכול.

הנומים, הצל, האור, הלול, המגרש, המדשאה... את עצי הפרי, ואת הבוסתנים, את הגבעות, ואת העמקים, את העיירה המוגלגית... ושוב, כמו אז, נעצרו עיניה על קו האופק הכחלחל של ההרים הרחוקים והמשיכו אל השמיים.

השמיים השחורים והקטיפתיים, המנוקדים כוכבים, וגם ירח קטן, שמחייך לו חצי חיוך.

וכמו פעם, מצאה ג'יני את הכוכב הגדול והנוצץ ביותר.

כוכב המשאלות שלה.

ואז היא הודתה לו.

בכל ליבה.

על זה שמילא לה את משאלתה.

משאלתה היחידה והכמוסה ביותר שלה, מאז הייתה קטנה.

אהבה, ממש כמו באגדות.

אהבת אמת.